רישא רבי יהודה וסיפא רבנן / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

בדף קכז: מובאת מחלוקת רבי יהודה ורבנן בנוגע לנאמנות אדם על בנו בכורו. רבי יהודה סובר שיש לאב נאמנות מיוחדת לומר על בנו שהוא בכור – או לסלקו מן הבכורה, ולמדים זאת מן הכתוב "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם" (דברים כא יז).

לאחר מכן מובאת ברייתא תמוהה בלשונה: "היו מוחזקין בו שהוא בכור, ואמר אביו על אחר שהוא בכור - נאמן; היו מוחזקין בו שאינו בכור, ואמר אביו בכור הוא - אינו נאמן".

הברייתא מביאה שני מקרים שונים, באחד האב מסלק את בנו מן הבכורה ומספר שבאמת אינו בכור למרות שהוחזק ככזה, ועל זה הוא נאמן. במקרה השני הוא מעיד על בן פשוט שהוא בעצם בכור, ועל זה אומרת הברייתא שאינו נאמן. מה ההבדל? היה מקום אפוא להתחיל לחשוב על סברא שתחלק בין שני המקרים, אך הגמרא סוברת שאין הבדל ואומרת "רישא רבי יהודה, וסיפא רבנן". הדוחק שבקביעת הגמרא בולט: למעשה אין הבדל בין הסרת בכורה להענקת בכורה, מדוע שנתה הברייתא את הדינים באופן שמטעה כל כך אותנו לחשוב כי יש כאן חילוק בין שני המקרים? היה לה לכתוב את אחד המקרים בלבד, או את שניהם ולחתום "נאמן, דברי רבי יהודה, וחכ"א אינו נאמן".

אמנם רש"ש בהגהותיו מגלה לנו דבר מעניין: דרך התנאים לנקוט באופן הזה ולהחליף את הלשונות, למרות שאין שינוי בדין. לדוגמא הוא מביא את הברייתא במסכת פסחים (לז:) העוסקת בחיוב חלה: "הַמְּעִיסָה, בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין. הַחֲלִיטָה, בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין". לכאורה נראה כי דין אחד למעיסה ודין אחד לחליטה [צורות שונות של הכנת בצק], אולם הגמרא מסבירה בהמשך שדין אחד לשתיהן ומי ששנה את הרישא לא שנה את הסיפא. שוב אנו עומדים בפני אותו קושי: אם ההבדל אינו נעוץ בסוג הבצק, מדוע אין הברייתא מביאה מקרה אחד, או את שניהם בבת אחת, וכותבת עליהם 'בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין – ויש אומרים להיפך'? אלא שדרך התנאים לשנות כך.

כך רואים גם במשנה במסכת שבת (צב:) "המתכוין להוציא לפניו, ובא לו לאחריו - פטור. לאחריו ובא לו לפניו – חייב". ורבי אלעזר אומר על כך בגמרא 'תברא – מי ששנה זו לא שנה זו'. כלומר: באמת אין הבדל אם התכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו או להיפך, ושתי הבבות הן שתי דעות שונות של תנאים. למעשה, כמעט בכל פעם שהגמרא טוענת 'תברא – מי ששנה זו לא שנה זו' מדובר בדרך כלל בשתי בבות עוקבות במשנה או ברייתא, שיש בהן סיפור שונה ואעפ"כ אין כוונת התנא אלא להציג מחלוקת של שתי דעות שהוא שונה אותם בסתם מבלי להזכיר את הדעות החולקות. (עיין גם יבמות קח: כתובות עה: ב"ק מ: ועוד)

ועדיין יש להבין מדוע באמת נוקטים התנאים בצורה משונה כזו, שנראה כי כל כולה לא באה אלא כדי להטעות את הלומד? יתכן אולי להציע את ההסבר דלהלן:

כידוע המשנה היא מלאכת העריכה של רבי ובית מדרשו, הם אספו וליקטו את הדינים והשמועות שהיו מסורות מדור דור, וערכו אותם ביחד. במקומות רבים רואים כי רבי נמנע מלשנות את הלשון של המימרא והציג אותה כפי שהיתה מסורה לתנא השונה אותה, אף במקומות שזה הכביד על מלאכת העריכה. הגמרא עצמה מסבירה לפעמים שרבי שנה דין, וחזר בו לאחר שקיבל דעה חולקת, ומכל מקום 'משנה לא זזה ממקומה', הוא לא מחק את הדין הקודם (עיין למשל יבמות דף ל. ועוד).

לפיכך אפשר ששני הדינים נשנו על ידי שני תנאים באופן נפרד: תנא אחד שנה "הַמְּעִיסָה, בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין", ותנא שני שנה דעה חולקת, אלא שאותה דעה נקטה בדוגמא את החליטה ולא את המעיסה. לאחר מכן נערכו שתי הדעות החלוקות זו בצד זו, וכך נוצר הרושם כי יש כאן דעה אחת, והחילוק הוא בין מעיסה לחליטה, דבר שהגמרא מעמידה אותנו על אי נכונותו. וכך גם בנדון דנן ובשאר מקומות.

ואכן יש לשים לב שהגמרא אצלנו אינה שואלת 'מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא', אלא קובעת מיד 'רישא רבי יהודה וסיפא רבנן'. יתכן שהמשניות האלו נשנו בצירוף הסבר שאין כאן שינוי מקרים אלא חילוק דעות, והגמרא מצטטת לנו את ההסבר הזה.

[אמנם רעק"א בגליון הש"ס (שבת צב:) מציין לתוספות בכתובות עה: ד"ה מי ששנה, שם מקשים התוספות על תירוץ כזה 'איפכא הו"ל למיתני', הוי אומר: הם סברו שיש להתייחס למשנה כמו שנשנתה על ידי תנא אחד (גם אם נאמר שיש כאן עריכה של מקורות) והניסוח צריך להיות הגיוני. יסוד לדבריהם של התוספות מהגמרא עצמה במסכת יבמות (י:) שמביאה את תירוצו של ר' ששת הבנוי באותו אופן "סיפא אתאן לרבי עקיבא", ושואלת על כך "וליתני לדברי ר"ע אין לו עליו כלום"?, אותה קושיא בדיוק ששאלנו לעיל: מדוע לכתוב אותו דין בשני אופנים שונים, והגמרא מסיקה 'קשיא', יעויין בתוספות שם. יתכן לומר שלכן באמת שאלו רק 'קשיא' ולא תיובתא, כי הגמרא מודעת לעובדה שדרך התנאים לשנות כך].

                                                                                      *

כל מה שכתבנו נכון לפי הגירסה המופיעה בדפוסים שלנו. אבל למעשה בדפוסים הראשונים של הגמרא [פיזארו, וונציה] היה נוסח אחר שלפיו קושיא מעיקרא ליתה: "היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו שהוא בכור - אינו נאמן, כרבנן; היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא - נאמן, כר' יהודה, רישא רבי יהודה וסיפא רבנן".

לפי גירסה זו אכן מובא בשני חלקי הברייתא אותו הדין, ואי אפשר לחלק אלא בין רבי יהודה לרבנן. אלא שיש כאן קושי אחר: המעיין יראה על נקלה שהסיומת "רישא רבי יהודה וסיפא רבנן" מוקשה מאוד: הרי צריך להיות בדיוק להיפך: רישא רבנן וסיפא רבי יהודה.

יש כאן לבטח טעות, ואכן מהרש"ל שלמד בדפוס ונציה הגיה 'רישא רבנן וסיפא רבי יהודה'. הגהתו היתה מובנת כשעמד לפני הלומד נוסח דפוס ונציה הראשון. אך כבר בדפוס באזל [ואולי אף קודם לכן] תיקנו את נוסח הגמרא והציגוהו כפי שהוא לפנינו. כשברישא נאמן, ובסיפא אינו נאמן, לפי זה אכן 'רישא רבי יהודה וסיפא רבנן', ואין צורך להגהת מהרש"ל. אך הגהה זו נותרה כשריד אנכרוניסטי בכל הדפוסים, והלומד תמה לראות ב'מסורת הש"ס' את הגהת מהרש"ל 'רישא רבנן וסיפא רבי יהודה'. רש"ש כבר מציין בהגהותיו שהגהת מהרש"ל מתאימה לגירסת רשב"ם, ולא לגירסה המופיעה בדפוסים שלנו.

האם היא אכן מתאימה לגירסת רשב"ם? נראה שכן: רשב"ם כותב במפורש "הכי גרסינן היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן - כרבנן דבמקום חזקה לא מהימנינן ליה לאב", ובדיבור הבא "ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן - כר' יהודה". מפורש ברשב"ם ש'רישא רבנן וסיפא רבי יהודה', נמצא שהגהת מהרש"ל אכן צודקת לפי הגירסה שעמדה לפני רשב"ם.

אבל הבעיה היא שרשב"ם עצמו כותב בדיבור שלאחר מכן "רישא רבי יהודה וסיפא רבנן"! הא כיצד?!

מהרש"ל הגיה אף את דברי רשב"ם והפך "רישא רבנן וסיפא רבי יהודה", אבל גם אם נקבל את ההגהה הזו עדיין נראה שגירסת רשב"ם אינה מתאימה עם הגירסה שהיתה בדפוסים הראשונים. שכן כבר צייננו שלגירסתם לא היה הבדל בין שני חלקי הברייתא, ושניהם ציירו אותו אופן. ואילו הרשב"ם גורס ברישא "ואמר אביו בכור הוא" ובסיפא "ואמר אביו על אחר שהוא בכור", ברור שתחילת המשפט בסיפא היתה "היו מוחזקים בו שהוא בכור" ולא כגירסה המופיעה בדפוסים הראשונים. שהרי אין שום משמעות למשפט "היו מוחזקים בו שאינו בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור". אפשר אפוא לראות שרשב"ם מציג בדיוק אותה גירסה כמו בדפוסים שלנו, אלא שהסדר הפוך: הרישא שלנו היא הסיפא של הרשב"ם. גירסת הרשב"ם אינה מתאימה לדפוסים הראשונים. נמצא שיש כאן לכאורה שלוש גירסות: גירסת הדפוסים הראשונים, גירסת הדפוסים שלנו, וגירסת רשב"ם שדומה לדפוסים שלנו – אלא בהיפוך הסדר. [ועדיין הגהת מהרש"ל צודקת גם ברשב"ם, ומסיבה שונה]

אך נוסח הרשב"ם שבדפוסים ישנים חושף בפנינו סדר שונה! וכך כתוב שם: "ואמר אביו על אחד שהוא בכור – נאמן, כרבי יהודה", ובדיבור הבא "הכי גרסינן: היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא - אינו נאמן, כרבנן". ובדיבור הבא "רישא רבי יהודה וסיפא רבנן", מתאים בדיוק ואין צריך להגיה כלום.

עיון בכ"י פריס (1337) מסייע לנו לדעת בערך את הנוסח שאותו הגיה רשב"ם. כתוב שם: "היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא נאמן כר' יהודה. היו מוחזקין בו ש[אינו] בכור ואמ' אביו [שהוא] בכור נאמן(!) אמ כרבנן"; המילים 'שאינו' ו'שהוא' בסיפא כתובות על המחק, ורואים ברור שהיה כתוב להיפך: "היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמ' אביו שאינו בכור", אלא שמישהו תיקן את הנוסח. ועדיין לא תיקן לגמרי, שכן במקום 'נאמן' שבסיפא היה צ"ל 'אינו נאמן' . גירסה כעין זו בא רשב"ם להגיה. ותיקן כפי שהוא בדפוסים שלנו.

הסדר הנכון בדיבורי הרשב"ם הוא אפוא כפי שהיה בדפוסים הישנים, ואין צורך להגיה 'רישא רבנן וסיפא רבי יהודה'.

נוסח הרשב"ם כמו שהוא לפנינו הוא שוב על פי דברי מהרש"ל! שכן מהרש"ל סבר שדברי רשב"ם מתאימים לנוסח דפוס ונציה שהיה לפניו, ולכן הניח שסדר הדיבורים נתהפך. וכן, כמו שבגמרא יש טעות וצריך לומר 'רישא רבנן וסיפא רבי יהודה', כך צריך להגיה ברשב"ם.

אלא ששפר עליו מזלו של נוסח הגמרא מאשר זה של רשב"ם: נוסח הגמרא תוקן כבר בדפוס באזל, [ואולי כבר בדפוס ונציה השני] כנראה הבחינו המהדירים בבעיה והעמידו את הנוסח הנכון על בוריו. אבל דברי רשב"ם הוגהו בשלב מאוחר על פי מהרש"ל וסדר הדיבורים נהפך, בעוד שהגהה זו לא התאימה אלא לנוסח הגמרא שבדפוסים הראשונים. מעניין שרק הפיכת סדר הדיבורים נכנסה לתוך עמוד הגמרא, ואילו ההגהה המתבקשת 'רישא רבנן וסיפא רבי יהודה' לא הצליחה להכנס לתוך עמוד הגמרא אלא הושארה בגליון, ותודות לה אנו יכולים לשחזר את המצב המקורי של דברי הרשב"ם.