הוכח תוכיח / רפי זברגר

סנהדרין כ ע''א

הקדמה

אנו לומדים במשנה, בדף שלנו, על דין המלך אשר מת לו אחד מקרוביו. לפי תנא קמא אסור לו לצאת מפתח ביתו כדי ללוות את המת, ולפי רבי יהודה מותר לו לצאת. רבי יהודה מוכיח זאת ממעשיו של דוד המלך, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר (שמואל ב', ג' ל''א): וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד הֹלֵ֖ךְ אַחֲרֵ֥י הַמִּטָּֽה: דוד המלך יצא ללוויית אבנר, שר צבאו. ומכאן שמותר למלך לצאת ללוויית קרוב. 
תנא קמא דוחה ומסביר אחרת את הפסוק: אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס את העם. 
לפי תנא קמא אין היתר למלך לצאת ללוויה, אלא אם כן יש ''סיבה טובה'' כמו שהייתה לדוד. שהרי הוא נחשד על ידי העם, כאחד שגרם למותו של אבנר. ולכן הוא ''ירד אל העם'' בעת הלוויה, כדי ''לפייס'' את העם ולהסביר להם, כי הוא אינו הגורם למיתתו של אבנר.  
 

הנושא

יואב, שר צבא שאול הרג את אבנר. מנסה הגמרא להבין מה הייתה סיבת מיתתו, ועל איזה חטא מגיע לו עונש זה?
ישנה מחלוקת בין אמוראים: 
אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש אבנר - מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה. רבי יצחק אמר: מיחה, ולא נענה.
רב יהודה בשמו של רב סובר, כי אבנר נענש על כך שהיה צריך למחות בפני שאול, כאשר שאול ביקש להרוג את אנשי נוב עיר הכוהנים, אך לא מיחה.
הסיפור היה, כשדוד ברח מפני שאול אשר ביקש להורגו, עבר דרך נוב, עיר הכוהנים. אנשי עיר זו לא היו מודעים לכך שדוד בורח מפני שאול המלך, והם נתנו להם אוכל, וציידו את דוד בחרב. 
שאול פירש התנהגות זו כמרידה במלכות, אשר ''מחייבת עונש מוות''. אומר רב יהודה, שאבנר, אשר כידוע היה שר צבא של דוד, היה חייב להוכיח את שאול בתוקף תפקידו הרם והחשוב, אך לא עשה זאת. על כך הוא נענש במיתה. 
רבי יצחק לעומתו, חולק וסובר כי אבנר אמנם מיחה בפני שאול, אך שאול לא קיבל את תוכחתו. הגמרא מסבירה בהמשך, מדוע נענש אבנר, לשיטת רבי יצחק הסובר שהוא אמנם מחה.  
 

מהו המסר?

אנו לומדים משיטת רבי יהודה, כי אם רואים חבר העושה דבר מה לא תקין, או שעובר על איסור מסוים, או אפילו אינו מקיים מצווה המוטלת עליו, אין "לפחד" להוכיחו. אמנם קצת ''מעיק ולא נעים'' לומר לחבר כי עשה מעשה אשר לא ייעשה, אך כידוע זו מצווה מן התורה, כנאמר בפרשת קדושים (ויקרא י''ט, י''ז): הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא. התורה חוזרת פעמיים על הפועל של תוכחה, כדי להדגיש את חשיבות המצווה.
החובה מוטלת עלינו בכל מסגרות החיים בהם אנו נמצאים, בעבודה, עם חברים וכמובן בתוככי המשפחה. יש לזכור ולדעת כיצד להוכיח, וכלל חשוב ביותר הוא: לא לבייש את החבר תוך כדי התוכחה, אלא לשמור על כבודו.
צריך לזכור עוד כלל חשוב: כשם שמצווה לומר ''דבר הנשמע'', כך מצווה שלא לומר ''דבר שאינו נשמע''. כלומר, אם ידוע לנו בוודאות, כי אין סיכוי, האדם לא ישמע ולא יסכים לקבל שום תוכחה, אזי ''מצווה שלא להוכיח''.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]