הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
איידי ד...; איצטריכא ליה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין יח ע"א-ע"ב
גמרא. כהן גדול דן. פשיטא! - דנין אותו איצטריכא ליה. - הא נמי פשיטא, אי לא דיינינן ליה - איהו היכי דיין? והכתיב +צפניה ב'+ התקוששו וקושו, ואמר ריש לקיש: קשט עצמך, ואחר כך קשט אחרים.
אלא, איידי דקא בעי למיתני מלך לא דן ולא דנין אותו - תנא נמי כהן גדול דן ודנין.
ואי בעית אימא: הא קא משמע לן, כדתניא: כהן גדול שהרג את הנפש במזיד - נהרג, - בשוגג - גולה, ועובר על עשה ועל לא תעשה, והרי הוא כהדיוט לכל דבריו.
במזיד נהרג, פשיטא! - בשוגג גולה איצטריכא ליה. - הא נמי פשיטא! - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב +במדבר ל"ה+ וישב בה עד מות הכהן הגדל, אימא: כל דאית ליה תקנתא בחזרה - ליגלי, דלית ליה תקנתא בחזרה - לא ליגלי. דתנן:
ההורג כהן גדול, או כהן גדול שהרג את הנפש - אינו יוצא משם לעולם. אימא לא ליגלי - קא משמע לן. –
ואימא הכי נמי! - אמר קרא +דברים י"ט+ לנוס שמה כל רצח - אפילו כהן גדול במשמע.
מבנה הסוגיה:
1.
גמרא. כהן גדול דן. פשיטא! -
הגמרא מקשה שהדין שנאמר במשנה "כהן גדול דן" הוא דין ברור ופשוט והמשנה לא היתה צריכה לכתבו.
2.
דנין אותו איצטריכא ליה. -
עונה הגמרא "דנין אותו אצטריכא ליה". כלומר, הדין "דנין אותו" - בסיפא - לא לגמרי פשוט ויש צורך לכתבו.
ולכן, כדי להשלים את הדין על כל צדדיו המשנה כתבה גם את הדין [הסימטרי] "כהן גדול דן" - ברישא - למרות פשיטותו.
3.
הא נמי פשיטא, אי לא דיינינן ליה - איהו היכי דיין? והכתיב +צפניה ב'+ התקוששו וקושו, ואמר ריש לקיש: קשט עצמך, ואחר כך קשט אחרים.
הגמרא טוענת/מקשה, שהדין האמור בסעיף 2 - "דניו אותו" - גם הוא "פשיטא" ואין בו חידוש. וממילא חוזרת השאלה בסעיף 1 - שהדין "כהן גדול דן" הוא "פשיטא".
3.1
למעשה יוצא, שהגמרא טוענת שכל הקטע "כהן גדול דן ודנין אותו" הוא "פשיטא" ומיותר!
4.
עונה הגמרא:
אלא, איידי דקא בעי למיתני מלך לא דן ולא דנין אותו - תנא נמי כהן גדול דן ודנין.
הדין "כהן גדול דן ודנין אותו" נקבע במשנתנו "אגב" האמור בהמשך - "מלך לא דן ולא דנין אותו". כלומר, הרישא נאמרה כדי להבדילה מהסיפא.
4.1
לפעמים המשמעות של הביטוי "איידי ד..." לא בא להבדיל בין שני דינים/מקרים אלא להסביר את הכפילות/ייתור של דין/מקרה מסויים.
5.
הגמרא מביאה הסבר אחר ליישב את הקושי האמור לעיל בסעיף 3.
גם בקטע הפנימי כאן מובאים הביטויים "פשיטא"; "איצטריכא ליה"; "איצטריך".
ואי בעית אימא: הא קא משמע לן, כדתניא: כהן גדול שהרג את הנפש במזיד - נהרג, - בשוגג - גולה, ועובר על עשה ועל לא תעשה, והרי הוא כהדיוט לכל דבריו.
במזיד נהרג, פשיטא! - בשוגג גולה איצטריכא ליה. -
המבנה של "פשיטא... איצטריכא ליה..." כאותו "מבנה, לעיל בסעיפים 1+2.
6.
גם על ה"איצטריכא ליה" בסעיף 5 הגמרא מקשה "הא נמי פשיטא" - דומה למבנה לעיל בסעיף 3- ומיישבת "איצטריך":
הא נמי פשיטא! - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב +במדבר ל"ה+ וישב בה עד מות הכהן הגדל, אימא: כל דאית ליה תקנתא בחזרה - ליגלי, דלית ליה תקנתא בחזרה - לא ליגלי. דתנן:
פעמים רבות בש"ס אחרי הביטוי "איצטריך" מובא הביטוי "סלקא דעתך אמינא..."
7.
בסעיף 2 נאמר "דנין אותו איצטריכא ליה".
כפי שהוסבר לעיל בסעיף 2, שהנאמר בסעיף 1 נאמר במשנה בגלל ה"דנין אותו" נשאלת השאלה מדוע הגמרא לא השתמשה בביטוי שמובא בסעיף 4 "איידי...".
7.1
כלומר, הגמרא יכלה לומר בסעיף 2 כך: "איידי דתנא דנין אותו תנא נמי כהן גדול דן".
8.
לפי האמור בסעיף 7.1 יוצא שהרישא נכתבה אגב הסיפא, וקשה מהתוס' במסכת כריתות דף יב ע"ב, שאומר שרק לגבי הסיפא שייך לומר שנכתבה אגב הרישא.
9.
ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים רכו-רכז, שמתרצים האחרונים: כוונת הביטוי בסוגייתנו היא, שמתוך הדין ברישא נלמד הדין בסיפא... כלומר, הדין בסיפא לא נאמר רק "אגב" האמור ברישא [כבתוס'], אלא הדין בסיפא נלמד ממש מהדין ברישא.
9.1
ואולי ניתן להסיק מסקנה עקרונית, שאם הביטוי "איצטריכא ליה" מובא אחרי הדין - "דנין אותו איצטריכא ליה" - הרי המשמעות היא, שהדין ברישא נלמד מהדין בסיפא, ולא להיפך - שהדין בסיפא נאמר בגלל האמור ברישא, ולכן לא שייך לומר כאן את הביטוי "איידי דתנא...", וממילא לא קשה מה שהבאנו לעיל בסעיפים 7.1+8.
