סתתתתתם / רפי זברגר

סנהדרין יד ע''ב - טו ע''א

הקדמה

היום אנו דנים בדין אשר נכתב במשנה הראשונה במסכת, העוסק בדיני ערכין. כזכור, אדם האומר ,ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי", בודקים את מין וגיל ''הנערך'' ולפי זה קובעים את סכום הכסף, אותו עליו לשלם להקדש. 
קבעה המשנה: ערכין המטלטלים בשלשה. ר' יהודה אומר: ואחד מהם כהן. אדם האומר "ערכי עליו", או "ערך פלוני עלי", מכנסים בית דין של שלושה דיינים, כדי לבדוק את מין וגיל ''הנערך'', ומחייבים את האומר לשלם, לפי הסכומים הנקובים בסוף ספר ויקרא (פרק כ''ז). ר' יהודה מחייב שאחד הדיינים יהיה כהן. 
 

הנושא

שואלת הגמרא בסוף דף י''ד: מאי ערכין המטלטלין. מהן הערכין המחייבים לדון בפני בית דין של שלשה דיינים, הרי ערכין הם רק ביחס לבני אדם, ומה כוונת המשנה ''ערכין המטלטלין''?
תשובה ראשונה לשאלה ניתנה ע''י רב גידל בשם רב: באומר ערך כלי זה עלי.
למרות שייחוס ''ערך'' לכלים, אינו כלשונה של תורה, בכל אופן מתחייב להקדש. הגמרא מוכיחה שאמנם כך הדין: 
דאמר רב גידל אמר רב: האומר ערך כלי זה עלי - נותן דמיו. מאי טעמא? אדם יודע שאין ערך לכלי, וגמר ואמר לשום דמים - משום הכי נותן דמיו.
רב גידל אמר זאת באופן מפורש בשמו של רב: כשאדם אומר ''ערך כלי'', למרות שאין ''ערך'' לכלי מדין תורה, אבל אנו מסבירים כי אדם מתכוון באמירתו זו להתחייב בשוויו של הכלי, לכן באמת מחייבים אותו לשלם את שווי הכלי. 
רש''י מסביר, כי דין זה של רב כנראה מסתמך על כלל אחר שאמר רבי מאיר במסכת ערכין (ה.): אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ומכיוון שהאדם אמר לשון אשר אינה מתפרשת כפשוטה, כנראה התכוון להתחייב בדמי הכלי. 
ממשיכה הגמרא ומקשה על הסבר זה: האי ערכין המטלטלין? ערכין של מטלטלין מבעיא ליה!
אם כוונת דבריו של הנודר, להתחייב בערכם של הכלים, המשנה הייתה צריכה לכתוב ערכין של מטלטלין, ולא ערכין המטלטלין, המשתמע כאילו הערכין עצמן מטלטלין?
עונה הגמרא: תני: ערכין של מטלטלין. באמת, אנו משנים את לשון במשנה וטוענים כי כתוב: ערכין של מטלטלין.
 

מהו המסר?

העיקרון שהבאנו בהסברו של רש''י: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הינו עיקרון מעניין ומלמד.
בעידן של ה-whats up אשר כל דבר כותבים ומספרים, יש הרבה ''דיבורי סרק'' ברשת. אנשים כותבים משהו, ולאחר שניות בודדות כותבים ''סתתתתתם''. כלומר: מצהירים ואומרים כי לא התכוונו באמת למה שנכתב, והדברים הקודמים שנכתבו אינם אלא אמירה סתמית ללא כוונת מכוון. סגנון זה גם חדר לדיבורים בין בני אדם. אומרים אמירה מסוימת, ולאחר זמן קצר ''מבטלים'' את תוקף האמירה, בטענה כי לא התכוונו ברצינות לדברים.
ברור שעיקרון של רבי מאיר לא חל במקרים אלו ,ובאמת היום, אנשים לא פעם מוציאין דבריהם לבטלה.
אין לנו אלא לקוות ולצפות לימים ''יותר רציניים'', בהם נחזור להתייחס לדברים היוצאים מפינו בייתר כבוד והערכה, לא לדבר ולומר דברים שמיד לאחר מכן מבטלים אותם, ולחזור לימי קדם, בהם ''מילה זו מילה'', ודברים היוצאים מן הפה, אינם יוצאים לבטלה אלא מתוך כוונת מכוון.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]