לראות את המציאות / רפי זברגר

סנהדרין ג ע''ב - ד ע''א

הקדמה

במשנה הראשונה במסכת למדנו כי דיני ממונות נידונים בפני שלושה דיינים. בברייתא, לקראת סוף הדף הקודם, למדנו כי יש מחלוקת בנושא:
תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה, רבי אומר: בחמשה, כדי שיגמר הדין בשלשה.
תנא קמא בברייתא אומר כמו המשנה הראשונה במסכת, אך רבי מחייב חמשה דיינים גם בדיני ממונות.  
 

הנושא

הגמרא עוסקת במקור הדין של רבי שיש צורך בחמשה דיינים. בתחילה ''חשבה'' הגמרא, כי יש להכריע בדין, והכרעה מצריכה שלושה דיינים כנגד שניים, אך מיד דוחה זאת הגמרא בטענה: אטו בתלתא מי לא גמר דינא בתרי? הרי גם בשלושה ניתן להכריע לפי שני דיינים מול דיין אחד. לאחר דין ודברים נוספים מביאה הגמרא הסבר אחר לדברי רבי. 
לפני כן נצטט פסוק מדיני שומרים, עליו מתבסס ההסבר: עַֽל כָּל דְּבַר פֶּ֡שַׁע עַל שׁ֡וֹר עַל חֲ֠מוֹר עַל שֶׂ֨ה עַל שַׂלְמָ֜ה עַל כָּל אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ: (שמות כ"ב, ח').
אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים - תרי, נאמר אֱלֹהִ֔ים למטה ונאמר אֱלֹהִ֔ים למעלה, מה למטה שנים - אף למעלה שנים, ואין בית דין שקול - מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה.
מספר שלבים להסבר: 
1. מן המילים בסוף הפסוק אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים, לומדת הגמרא כי צריך שני דיינים, שהרי המילה יַרְשִׁיעֻן֙ הינה ברבים, ומיעוט רבים שניים, והמילה אֱלֹהִ֔ים בפסוק מציינת את בית הדין. 
2. לומדים היקש מסוף הפסוק לתחילתו, שהרי בשניהם כתובה המלה אֱלֹהִ֔ים, וכמו שבסוף אמרנו בסעיף הקודם כי מדובר בשני דיינים, כך גם בתחילתו יש צורך בשני דיינים, ביחד: ארבעה דיינים. 
3. ומכיוון שאין אנו רוצים שיהיה בית דין שקול (במספר זוגי) כי ייתכן שחצי יחייבו וחצי יזכו. לכן, קובע רבי כי יש צורך בחמישה דיינים, וזהו מקור דעתו של רבי המצריך חמישה דיינים.
שואלת הגמרא: מה יאמרו חכמים על הלימוד מהפסוק, וכיצד הם מגיעים להחלטה כי ניתן להסתפק בשלושה דיינים?
עונה הגמרא בקיצור: ירשיען כתיב. חכמים מסתכלים על צורת הכתיבה של המילה, והיא נכתבה בלשון יחיד, ללא האות וו. לכן, בסוף הפסוק יש דיין אחד, ומכיוון שלומדים תחילתו מסופו, לכן גם בתחילת הפסוק יש דיין אחד, ביחד שני דיינים. כדי שלא יהיה בית דין שקול, מוסיפים אחד, ומכאן הגענו לשלושה דיינים. 
יוצא לפי זה כי מחלוקת רבי וחכמים, הינה בהתייחסות למלה יַרְשִׁיעֻן֙ , האם לשים את הדגש על אופן קריאת המילה, או שמא על אופן כתיבתה בתורה. בלשון הגמרא: האם ''אֵם למקרא'' (לפי קריאה), או ''אֵם למסורת'' (לפי כתיבה)? 
בהמשך, הגמרא מביאה חמשה תֲנאים הסוברים ''אֵם למקרא'': אמר רבי יוחנן: רבי, ורבי יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ורבי שמעון, ורבי עקיבא, כולהו סבירא להו: יש אֵם למקרא.
ראשון התֲנאים הינו רבי, אותו הכרנו לעיל, ואחרון התנאים הינו רבי עקיבא.
 

מהו המסר?

הרב ויצמן, במאמר על ההבדלים בין ''אֵם למקרא'' ו''אֵם למסורת'', מסביר כי שני האופנים מקורם במסורת, גם ''אֵם למקרא'' הגיעה אלינו במסורת כיצד לקרוא את המילים. ובכל אופן ההבדל ביניהם הוא, באופן ההתייחסות שלנו: לדעת הסוברים ''אֵם למסורת'' העיקר הוא ''עצם מציאות התורה'', "ומכאן נובע לימוד התורה והקשר המעשי שלנו עם התורה''. לעומתם, הסוברים ''אֵם למקרא'' מתייחסים בעיקר ל''הופעת התורה''. התורה נתנה על מנת שנלמד ונקיים מצוותיה, ולכן, הקריאה, שהיא המפגש שלנו עם התורה מהווה את העיקר.
חמשת התֲנאים החשובים הללו בעצם אומרים לנו "לשים דגש על המציאות", על הופעת התורה בעולם, המתבטא בעולם המעשי של המצוות. במילים אחרות, להיות יותר ''מציאותיים'', ''מעשיים'' ופחות להתייחס לעולם האידאי.
אין זה אומר שעלינו להתעלם מן העולם האידאי, ניתן ואף רצוי ללמוד ולהבינו, אך ''בחיים המעשיים'' יש לשים דגש למציאות ולמעשים. כך גם יש לחנך את ילדינו ואת עצמנו, לראות נכוחה את המציאות, עם הקשיים מצד אחד, ועם היתרונות והאפשרויות הגדולות הטמונות בה מאידך. לבחון ולראות תמיד את האפשרויות והכיוונים המעשיים, בהם נוכל להתפתח, להתקדם ותמיד תמיד לשאוף קדימה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]