מבט רחב / רפי זברגר

בבא בתרא קעד ע''א

הקדמה

אנחנו עדיין בנושא ערבות, והפעם נידון בערבות של הלווה עצמו. האם הנכסים של הלווה עצמו הינם "ערבים" להלוואה, והאם ומתי יש למלווה זכות ''לרדת לנכסיו של לווה''? 
 

הנושא

מספרת הגמרא על דיין שהורה למלווה לרדת לנכסיו של לווה לפני שהוא בכלל תובע את הלווה. ואז:
סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא.
רב חנין ראה את המעשה וסילק (הוציא) את המלווה מנכסים אלו. יש הלוקחים את מעשה רב חנין ''יותר רחוק'', ומסבירים כי הוא סילק את הדיין ממשרתו, כיוון ש''טעה בדבר משנה'', כפי שמיד ניווכח. 
אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא, אי לאו רב חנין בריה דרב ייבא! 
רבא לא ידע מיהו החכם שהורה למלווה לצאת מנכסיו של הלווה, אך התפעל מן המעשה ואמר כי בוודאי רב חנין עשה זאת! רבא הכיר את חכמתו ועוצמת פסיקותיו של רב חנין, והבין, שרק אדם בשיעור קומה כשלו, יכול היה לפסוק כך. ממה כל כך התפעל רבא? מהי החכמה הגדולה כל כך, אותה החשיב רבא וייחסה לרב חנין? הגמרא מסבירה:
אקסבר: נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה
רבא התלהב מההשוואה המעניינת אשר עמדה מאחורי פסקו של רב חנין. אנו מכירים ולומדים בדפים אלו על דיני ערבות. וה''ערבות הקלאסית'' הינה כאשר אדם שלישי, לא הלווה ולא המלווה, ''לקח אחריות'' ואמר למלווה, כי הוא סמוך ובטוח שהלווה יעמוד בהתחייבויותיו ויחזיר את כסף ההלוואה. וממשיך אותו ''ערב קלאסי'': ואם בכל אופן לא יחזיר, אל דאגה, אומר הערב למלווה, אני אחזיר במקומו את הכסף, ואז ''אני אסגור חשבון עם הלווה''. מילים כאלו של הערב, והתחייבותו בשטר ערבות, מצננת את חששותיו של המלווה, וגורמות לו להסכים ולהלוות כסף ללוה. 
בא רב חנין, ומרחיב את דיני ערבות גם ל... נכסיו של הלווה. כביכול אומר הלווה בעצמו למלווה: אל דאגה, אדון מלווה יקר: אני מבטיח להחזיר לך את ההלוואה. אך אם אתה חושש, יש לי נכסים שיהיו ערבים להלוואה, ואם אני לא אחזיר, ''הנכסים שלי יחזירו את ההלוואה'' ותוכל לגבות מהם. ומכאן ממשיך רב חנין ומצטט את המשנה שלנו:
ותנן: המלוה את חבירו ע"י ערב - לא יפרע מן הערב, וקי"ל: לא יתבע ערב תחלה. 
למדנו בדיני ערבות, כי המלווה חייב לתבוע את הלווה תחילה ולא לפנות ישירות לערב על מנת לפרוע את ההלוואה. בשלב ראשון, יש ללכת ''בדרך הישרה'' של פנייה ישירה ללווה על מנת לקיים את ההתחייבות אותה נטל על עצמו, ולתבוע ממנו להחזיר את ההלוואה. רק לאחר שהלווה מסרב או מתעלם, אז, ורק אז יכול המלווה לרדת לנכסי הערב, ובמקרה שלנו לנכסי הלווה עצמו. 
לאור השוואה מקסימה זו, פסק רב חנין, שהמלווה אשר ירד לנכסי הלווה, בטרם פנה ותבע את הלווה, עשה שלא כדין, ולכן בשלב ראשון, יש להוציאו מנכסים אלו, וכך הורה רב חנין למלווה.  
 

מהו המסר?

הכרנו את ''חכמתו של רב חנין'', והתפעלותו של רבא מחכמה זו, ומיישומה הלכה למעשה.
נוכל ללמוד מכך, גם למישורים אחרים של החיים ולומר באופן כללי: ניתן להשוות מצב א' למצב ב', או דין א' לדין ב', למרות שעל פניו ''אינם ברי השוואה'', אך ''במבט יותר עמוק'', ו''בהסתכלות יותר רחבה'' אכן ניתן להשוות ביניהם. ולאחר שעשינו את ההשוואה, יש להכיל את כל הדינים של ב' גם על א'.
כל אחד מוזמן ''להפליג'' ולחשוב על שני נושאים שכביכול אינם ברי השוואה, אך לאחר נבירה ועיון נוסף, ''מגלים'' קווי דמיון והשוואה ביניהם ואז להכיל את המודל של רב חנין עליו. בהצלחה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]