אין למדין מפי מעשה
בבא בתרא קעא ע"א
"אמר לו רבי יהודה: והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת! אמר לו: כשהכשרתי - בזה הכשרתי".
בעשרות מקומות מובאים מעשים בהם סיפר רבי יהודה מעשים כדי להביא מהם ראיה שנהגו כדעתו.
אך נפסק במסכת בבא בתרא דף קל ע"ב: "תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה".
ופירש רשב"ם: "ולא מפי מעשה - אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה, דהרבה טועין בדבר הלמוד, כדאמרין: והא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וטעה בסברא".
ואכן בפעמים רבות דחו חכמים את ראית רבי יהודה והכחישו את דבריו:
כגון במסכת עירובין ח משנה ז: "אמר רבי יהודה מעשה באמה של אבל שהיו ממלאין ממנה על פי זקנים בשבת. אמרו לו מפני שלא היה בה כשיעור".
ובתוספתא סוכה א הלכה א: "אמר רבי יהודה מעשה בסוכת הילני שהיתה גבוהה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה ולא אמר אחד מהן דבר. אמרו לו מפני שהיא אשה ואשה אין חייבת בסוכה. אמר להם והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה וכולן שרויין בתוכה".
מגמרתינו יש ראיה מיוחדת לכך שאין אמינות מוחלטת בלימוד ממעשה, שהרי רבי יוסי בקי יותר היה ומכיר כיצד היה המעשה לפניו.
ואמרו במסכת כתובות דף עב ע"א: "ומשמשתו נדה. היכי דמי?... לא צריכא, דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם, ואזל שייליה ואשתכח שיקרא". ודעת הרמב"ן ללמוד מגמרא זו שנאמן אדם לומר מה אמר יותר מאחר שאומר בשמו.
וגם לו היו עדים שראו במה התיר רבי יוסי, הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם (שמואל א טז, ז), ואילו רבי יוסי ידע גם מה היה בדעתו – במה היתה כוונתו להתיר.
