צורבא מרבנן לאו אורחיה
בבא בתרא קסח ע"א
"צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק... אמר אביי: האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא, נידבר עם הארץ בהדיה, דלמא מחלפו לה מיניה".
כתב הרמב"ם הלכות איסורי ביאה כא, ג: "מותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן".
ובפירושו למשנה (סנהדרין ז משנה ד) כתב: "הרי זה חובה והתורה זירזה על כך, ואנשי הצניעות מן התורניים עושים כן", כך בתרגום הרב קאפח. ובתרגום הישן: "זה ראוי לעשות והתורה מצוה על זה, ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו".
והקשה הראב"ד: "חכמים אמרו האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה דילמא מחלפא ליה מיניה אלמא אין דרך ת"ח בכך".
כלומר, אם אכן הביט בה אותו ת"ח לפני שהחליט לקדשה, הכיצד אינו מכירה?
תירץ המגיד משנה: "ואין זו השגה לפי שצורבא מרבנן אפילו נסתכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים. אבל עם הארץ יכירה בפעם אחת ואילו היה אסור בהסתכלות כדי לבדקה לא היו אומרים לעם הארץ עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך והמימרא דרב דאמר אסור לקדש אשה עד שיראנה תוכיח".
כלומר שגם אם הביט בה פעם אחת, הוא לא יוסיף להביט בה שוב שלא לצורך להנאתו, כיון שכבר החליט אם ישאנה אם לאו. והיינו כדברי הרמב"ם בפירושו שם: "שהחסידים מתעבים את זה ואף על פי שהוא מותר". ואין די בהבטה מועטת זו לזכור היטב את מראיה.
הקשו על שיטת הרמב"ם, שהרי מצינו שלא ראה אברהם את שרה, כאמור במסכת בבא בתרא דף טז ע"א: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה".
ויש מי שתירץ, שטעם האיסור מפורש במסכת קידושין דף מא ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו". והיות שאברהם לא הביט באשתו גם לאחר נישואיו, נפל החשש שמא יראה בה דבר מגונה. ולגבי אברהם מודה הרמב"ם לדברי הראב"ד.
