הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב - תנא הוא ופליג
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קע ע"ב
מתני'. מי שפרע מקצת חובו - ר' יהודה אומר: יחליף;
רבי יוסי אומר: יכתוב שובר.
אמר רבי יהודה: נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים!
אמר לו רבי יוסי: כך יפה לו, ולא ירע כחו של זה.
גמ'. אמר רב הונא אמר רב: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא ב"ד מקרעין השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון.
אמר ליה רב נחמן לרב הונא, ואמרי לה רב ירמיה בר אבא לרב הונא: אי שמיעא ליה לרב הא [ברייתא,] דתניא: עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון, הוה הדר ביה.
אמר ליה: שמיע ליה ולא הדר ביה.
1.
רב פוסק לא כמו התנאים במשנתנו. הוא לא מסתפק בקביעת ההלכה אלא הוא מדגיש "אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי...".
2.
לפי כל הפרשנים אמורא רשאי לפסוק ולהכריע כתנא מסויים נגד תנא אחר, אפילו בניגוד לכללי ההכרעה בין אותם תנאים.
2.1
המיוחד בסוגייתנו שרב לא פסק כתנא מסויים [בלשון חיובית: "הלכה כ..."], אלא הוא פוסק כדעה עצמאית שלו, והוא אף מצהיר שזה בניגוד גמור לדעת התנאים במשנתנו [בלשון שלילית: "אין הלכה כ..."].
3.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קע עמוד ב:
וכותבין לו שטר אחר - לפי סכום המעות שחייב לו עדיין ורב תנא הוא ופליג.
הרשב"ם מסביר שהאמורא רב נחשב כתנא ויכול לחלוק על תנאים ולכן מובן כיצד בסוגייתנו הוא חולק על שני התנאים במשנה – רבי יהודה ורבי יוסי.
3.1
ויש להעיר: בדרך כלל הכלל של "רב תנא הוא ופליג" נאמר לעניין זה שקושיה ממשנה על "רב" איננה בגדר "תיובתא" שדעת רב מתבטלת. אבל בסוגייתנו מדובר במשהו ייחודי כלעיל בסעיף 2.1, והרשב"ם מדגיש שזה בסמכותו של "רב".
4.
חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף קע עמוד ב:
אמר רב הונא [אמר רב] אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי וכו'.
פי' לאו דרב שהוא תנא ברא פליג על תנאי דמתני',
הוא לא מקבל את הסבר הרשב"ם. נראה לי שהוא לא מקבל את האמור לעיל בסעיף 2.1
4.1
והוא מסביר באופן שונה ומיוחד:
אלא לומר דגמרא גמיר דרבנן פליגי עלייהו,
לגמרא היה ידוע שחכמים [רבים] חולקים על התנאים במשנתנו. וממילא, רב פוסק כמותם. [נראה לי שצריך לומר שרב הוא זה שידע שחכמים רבים חולקים על התנאים במשנתנו].
ולפי זה אין כל חידוש בכך שיש לאמורא - רב - סמכות להכריע כאחד התנאים. ומתאים לכלל הכללי האמור לעיל בסעיף 2.
4.1.1
אבל קצת קשה, מדוע אותם חכמים לא מוזכרים בשום משנה ואף לא בשום ברייתא!
4.2
מה עוד, שיתכן שיש באמת עדיפות לפסוק כחכמים - או "רבנן" - על פני שני תנאים יחד. ויוצא, שהלכה כרבים גם כאשר הרבים הם "חכמים" [שהם קבוצה מוגדרת? או קבוצה של חכמים רבים מבחינה מספרית באופן משמעותי] נגד שני תנאים שמפורשים בשמם
4.3
הריטב"א מביא דוגמא נוספת בש"ס:
וכיוצא בו אמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק' א') אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש, דהכין סברי רבנן, וכן פירשו שם בירושלמי.
5.
אבל בסוגייתנו יש הרחבה של העניין:
אמר ליה רב נחמן לרב הונא, ואמרי לה רב ירמיה בר אבא לרב הונא: אי שמיעא ליה לרב הא [ברייתא,] דתניא: עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון, הוה הדר ביה.
אמר ליה: שמיע ליה ולא הדר ביה,
הסבר: רב נחמן [או רב ירמיה] שאלו את רב הונא אם רב הכיר את הברייתא שסוברת כרבי יהודה במשנתנו.
רב הונא ענה שאמנם רב הכיר את הברייתא הנ"ל ובכל זאת "לא הדר ביה" - לא שינה את הכרעתו.
5.1
ונשאלת השאלה: במה כח הברייתא עדיף על המשנה עצמה. מדוע "רב" היה חוזר בו בגלל האמור בברייתא.
5.1
אלא אם נאמר, שהברייתא באה לפסוק כרבי יהודה במשנה, ויוצא שרב חולק לא רק על דעות החכמים במשנה אלא גם על הכרעת הברייתא.
6.
לפי הרשב"ם לעיל בסעיף 3 ש"רב תנא הוא ופליג" מתחזקת שאלתנו לעיל בסעיף 5.1
7.
אבל לפי הריטב"א יתכן ששאלת רב נחמן [או רב ירמיה בר אבא] כוונתה: אם רב פסק כחכמים רבים שחולקים על רב יהודה ועל רבי יוסי במשנתנו הרי יש ברייתא שתומכת ברבי יהודה ומדוע רב לא פסק כמותו.
ועונה רב הונא שבכל זאת רב לא חזר בו. לפי הסברנו לעיל בסעיף 4.2 כנראה שכוונת רב היא, ש"חכמים" עדיפים על פני ברייתא "סתומה" ללא שם חכם.
8.
קובץ שעורים בבא בתרא אות תרלג:
הערה: הוא מתייחס רק לשיטת הרשב"ם ולא מזכיר כלל את שיטת הריטב"א בסוגייתנו.
תרלג) [דף קע ע"א] אמר רב אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר"י,
ופירשב"ם דרב תנא ופליג,
ובתוס' כתובות ד"ח כתבו דר' יוחנן פליג בזה,
וכיון דקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י א"כ ס"ל דרב אינו תנא ולא יוכל לחלוק על תנאים,
וקשה איך פסקינן הכא הילכתא כרב נגד המשנה,
רבי יוחנן חולק על הכלל ש"רב תנא הוא ופליג", והרי הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד רב, ולכן בסוגייתנו אין מעמד של תנא ל"רב", ואין לפסוק הלכה כמותו, ומדוע הפוסקים פוסקים בסוגייתנו כ"רב".
9.
והוא מחדש:
וד"ז שאלתי מכר' מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק, והשיב, דבאמת גם אמורא יש בכוחו לחלוק על תנא,
באופן עקרוני אמורא רשאי לחלוק על תנא [האם קשור לכלל של "הלכה כבתראי"?]
9.1
והא דמותבינן תיובתא מתנאי לאמוראי, הוא משום דאמורא אינו חולק על תנא, ואילו ידע דברי התנא לא היה חולק עליו,
כל קושיה בש"ס מתנא על אמורא כוונתה להקשות, שאם האמורא היה מכיר את דברי התנא אולי הוא היה חוזר בו [מפני כבודו?].
דומה לאמור בסוגייתנו - לעיל בסעיף 5.
9.2
אבל במקום שחולק להדיא, אפשר להיות הלכה כמותו עכ"ד,
אבל אמורא רשאי לחלוק על תנא באופן ישיר!
10.
והוא מוכיח זאת מכמה ביטויים בש"ס:
ונראה מוכח כן ממה שנמצא בגמ' בכמה מקומות שאמרו האמוראים על משנה זו אינה משנה,
הביטוי בש"ס "זו אינה משנה" - שנאמר על ידי אמורא - מוכיח שאמורא רשאי "לבטל משנה".
10.1
הערה: אפשר לחלוק על הסברו, ולהסביר שכוונת הביטוי "זו אינה משנה" היא, שלא היתה לאמורא מסורת ברורה אודות אותה משנה מדור דור [על הדין המוזכר בה או על נוסחתה].
11.
והוא מוכיח כדבריו לעיל:
וז"ל רב שרירא גאון באגרתו, והיכא דמשכחינן במתניתין מילתא משבשתא, וצריכא למסמי מינה מידי דאית בה קושיא ולא סליק, אמרינן סמי מכאן כך וכך,
כי הנך דאותו ואת בנו דאמרינן אמר ר' יוחנן פרת חטאת אינה משנה
עגלה ערופה אינה משנה,
אלמא אי סלקא מתניתין ולא סלקא מברייתא, ואף מסברא דחינן מתניתין כולה, כי ההיא דתנינן בטהרות מסרק של פשתן שניטלו שיניו,
ואמרינן בהחולץ ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו זו אינה משנה ולא עבידנן כוותיה, ממאי דמסיימי דוקני וכו' עכ"ל,
מהביטוי באיגרת רב שרירא "ואף מסברא דחינן מתניתין כולה" משמע כהסבר הגר"ח לעיל בסעיף 10.
11.1
אמנם נראה לענ"ד שגם ההסבר בסעיף 10.1 הגיוני, ולומר שכוונת ה"איגרת רב שרירא" היא, שגם מכח סברא ניתן לדחות את נכונותה של גירסת משנה/ברייתא.
וכך ניתן להסביר את הביטוי "תנו" כשאמורא מתקן גירסא במשנה/ברייתא - מכח סברא.
12.
המשך דברי הגר"ח:
מיהו בעיקר דברי תוס', דאיכא פלוגתא אי רב הוי תנא או אמורא, אינו נראה כן מדברי רבינו שרירא,
וז"ל והוו נמי רבנן אחריני דאיתינון תנאי ואמוראי, כגון ר' חנינא ור' ינאי ורב דהוו תלמידי דרבי וכו' ובכמה דוכתי אמרינן רב תנא ופליג,
והוו נמי רבנן אחריני דהוו אמוראי בלחוד, כגון שמואל ורב שילא וכו' עכ"ל,
ונראה הכונה "דהוו תנאי ואמוראי" שהיו במדרגה ממוצעת בין תנאי לאמוראי,
הוא מסביר את הביטוי באיגרת רב שרירא "תנאי ואמוראי", שהיו חכמים שמוגדרים גם כתנאים וגם כאמוראים - "מדרגה ממוצעת". ומתאים לביטוי בדברי ה"איגרת" "דהוו אמוראי בלחוד" - האמורא שמואל מוגדר כאמורא בלבד.
וע"כ חולקים על תנאים וגם אמוראים חולקים עליהם,
המשמעות שחכם כ"רב" מוגדר גם כתנא וגם כאמורא היא שמצד זה שהוא "תנא" הוא רשאי לחלוק על תנא אחר, ומצד זה שהוא "אמורא" רשאים אמוראים אחרים לחלוק עליו.
12.1
אלא דאכתי לא מיתרצא קושית תוס' שם לימא ר' יוחנן אנא דאמרי כרב דהוא תנא,
הוא מסביר שלפי דבריו לעיל רבי יוחנן יכול לומר שהוא סובר כרב ולכן לא ניתן להקשות עליו מתנא אחר.
12.2
אבל נראה לי להעיר: הרי דווקא לפי ההסבר בסעיף 12 "רב" הוא תנא "רק" לעניין זה שהוא רשאי לחלוק על תנא, אבל רבי יוחנן לא רשאי לחלוק על תנא אחר אע"פ שרבי יוחנן סובר כ"רב"!
13.
המשך דברי ה"קובץ שיעורים":
וחידוש גדול נמצא בחידושי הרמב"ן - ב"ב דף קל"א - דהא דמותבינן תיובתא מתנא לאמורא הוא רק אם דברי התנא נשנו במשנה או בברייתא, אבל אם הן בלשון מימרא אפשר לחלוק על דברי התנא,
וכן כתב שם בשיטה בשם רבינו יונה "ואף על פי שאין דרך האמוראין לחלוק על התנאים, הני מילי בדבר שסיימו אותו במשנה או בברייתא"
וכן נראה מלשון הגמ' גיטין דף מ"ב, מימרא הוא ומימרא לרבא לא ס"ל,
ופירש רש"י מימרא בעלמא היא ואינה לא משנה ולא ברייתא,
יש הבדל בין דברים שנאמרו במפורש במשנה/ברייתא לבין דברים שנמסרו בעל פה - "מימרא" - בשמם של תנאים.
ואמורא [כל אמורא] רשאי לחלוק על "מימרא" של תנא!
14.
הנימוק להבחנה לעיל:
ונראה טעם החילוק הזה, משום דמשניות וברייתות נסדרו בהסכם כל חכמי הדור, [וזהו טעם מ"ש בתוס' דדין מחלוקת ואח"כ סתם אינו תלוי בסידור המשנה שסידר רבי אלא לפי הסדר ששנה לתלמידיו, היינו דכח סתם משנה אינו מפני הכרעתו של רבי דמאי אולמא דרבי משאר תנאי אלא מפני הסכמת כל חכמי הדור שלמד עמהן]
אבל מימרא נאמרה על דעת עצמו של התנא שאמרה,
ולפי"ז נמצא דהחילוק אינו בין תנאי לאמוראי אלא בין משנה וברייתא למימרא,
מה שנכתב במשנה/ברייתא נכתב בהסכמת רבים - "כל חכמי הדור" [נראה שסמכותם של "כל חכמי הדור" גדול יותר מסמכותם של "רבים"], ואילו "מימרא" משקפת את דעתו האישית של החכם. ולכן אין אמורא רשאי לחלוק עת משנה/ברייתא.
14.1
הערה: הוא לא מזכיר כלל את תפקידו וסמכותו של "רבי" בעריכת המשנה!
15.
ראה גם מה שכתבתי על מסכת בבא בתרא דף קע - חשוב
