הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

רבי ורשב"ג – כמי הלכה?

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא בתרא קסט ע"ב

 

רשב"ג אומר: הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר - חזרה מתנתו,
וחכ"א: מתנתו קיימת.
... אלא אמר רבה: באותיות נקנות במסירה קמיפלגי,
רשב"ג סבר: אותיות נקנות במסירה,
ורבנן סברי: אין אותיות נקנות במסירה.
ת"ר: הבא לידון בשטר ובחזקה - נידון בשטר, דברי רבי;
רשב"ג אומר: בחזקה.
במאי קמיפלגי?
כי אתא רב דימי אמר: באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי,
רבן שמעון בן גמליאל סבר: אין אותיות נקנות במסירה, ורבי סבר: אותיות נקנות במסירה. אמר ליה אביי: א"כ, פלוגתא לדמר! אמר ליה: ותפלוג.

ראה מה שכתבנו על מסכת שבת דף יט:

1.
בגמרא:

תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - שפיר דמי. ופוסק עמו על מנת לשבות, ואינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך. ומצור לצידן, אפילו בערב שבת מותר

נימוקים שונים נתנו הפרשנים לדין של "אין מפליגין" – ראה "מתיבתא", הערה כג.

1.1
מחלוקת בברייתא בין "רבי" לרשב"ג אם באותם מקרים שמותר להפליג בספינה [כך משמע בפשטות] זה דווקא אם "פוסק" עם בעלי הספינה שישבתו בשבת.

2.
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ו:

מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך ז שבת, ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת ומתירין אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת שדברים אלו מצוה הן.

הרמב"ם פוסק כ"רבי" בברייתא [אמנם הוא מפרש את הברייתא שמדובר שאפילו בערב שבת מותר להפליג אם "פוסק עמו"].

3.
וכאן מתעוררת שאלה עקרונית מעניינת.
מצד אחד - יש כלל "הלכה כרבי מחברו" ומצד שני יש כלל "הלכה כרשב"ג במשנתנו". נמצא ששני הכללים כאן סותרים זה את זה, ומדוע הרמב"ם פסק דווקא כ"רבי"?

3.1
אמנם, אם הכלל של "הלכה כרשב"ג במשנתנו" תקף רק במשנה ולא בברייתא הרי שלא קיימת הסתירה לעיל בסעיף 3.

4.
ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ה סימן לב (דיני ברירה):

... ומה שרצה הסמ"ג בהלכות תרומה (עשין קל"ג) לסייע לר"י.
לפי שבכל התלמוד פסק הרי"ף דלא אמרינן הלכה כרבי אלא מחבירו, ולא כרשב"ג, שהיה אביו ורבו עכ"ל.

מהסמ"ג משמע ששיטת הרי"ף היא, שהלכה כרבי מחברו, אבל לא כנגד רשב"ג שהיה גם אביו וגם רבו של "רבי". לא ברור מדבריו אם מדובר בשני תנאים [אביו ורבו] או די באחד מהם - אביו או רבו - בכדי שלא תהיה הלכה כבן או כתלמיד.

ותימא לי, מה ראיה היא זו, דילמא בסוריא פליגי, שהיא מדרבנן. כמו שמוקי התלמוד בפ' השולח (גיטין דף מ"ז ע"ב) אליבא דרבה. דאמר התם אין קניין לגוי בא"י כו'. בפרט לפי הרמב"ם (שם שם, ה"י) דפסק התם כרבה, דאין קניין לגוי בא"י. וכן הביאו הטו"ר י"ד (סימן של"א). א"כ בע"כ איירי דוקא בסוריא, ולא בא"י, ועוד, אפילו את"ל דאיירי אף בא"י.
 

הוא דן בדין שמובא בסוגיה שם, שמדובר בדין "דרבנן"...

4.1
המשך:

מניין לו להוכיח דהלכה כרשב"ג, אדרבה, נימא הלכה כת"ק, כדאיתא האי כללא בכל דוכתא. ובפרט הכא, דאקדמה דברי רבי לדברי אביו. אי לאו לאשמועינן דדברי רבי עיקר. ומשום הכי קבעו אותן בראש, כדרך כל ת"ק, שהוא עיקר למה של אחריו.
ומשום הכי פסק הרמב"ם (ה' שבת פכ"ד ה"ו) והסמ"ג (לאוין ס"ה) בפ"ק דשבת (י"ט ע"א) גבי ופוסק עמו לשבות כרבי. ולא כרשב"ג החולק עליו, ואמר שאינו צריך.

הוא מנמק את פסק הרמב"ם בסוגייתנו כ"רבי" נגד רשב"ג בכך, שדברי "רבי" מוזכרים לפני דברי רשב"ג, לפי הכלל, שהלכה כ"תנא קמא" כי דבריו הם העיקר.

4.2
משמע מדבריו, שתמיד בברייתא [וכנראה אף במשנה] הלכה כ"תנא קמא" לא רק אם מדובר ב"סתם" [כלומר שהדעה הראשונה מוזכרת באופן סתמי ללא ציון שמו של החכם], אלא אפילו – כבסוגייתנו – כשמוזכר שמו של החכם ברישא, ודעת הרישא מוגדרת כ"תנא קמא".

4.3
ועוד הוא מוסיף: מדוע "רבי" הוקדם לאביו רשב"ג, אלא בהכרח שבעל הברייתא מכריע כ"רבי".

4.4

ועוד, בע"כ לא קאמר הרי"ף דהלכה כרשב"ג לגבי ר' אלא במידי דלא אפסקא, אבל היכא דאיפסק כבר, כגון לר"ת, דלא אמרינן ברירה, אין זה הכלל ראיה להיות הלכה כוותיה.
וכה"ג אמרינן בעירובין בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו ע"ב) גבי הא דפסקינן הלכה כר"י לגבי ר"מ. והלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודא. ה"מ היכא דלא אתמר. אבל היכא דאתמר אתמר כו'.

כאן הוא מוסיף עיקרון חשוב [שלא קשור ישירות לסוגייתנו] שגם מי שפוסק כרשב"ג נגד "רבי" זה רק אם אין בגמרא פסיקה מפורשת כ"רבי". כלל זה הוא עקרוני, שפסיקת הגמרא גוברת על כללי פסיקה נקודתיים בין תנאים ["התנגשות בין כללים"].

5.
לפי כל הנ"ל קביעת ההלכה בסוגייתנו - בבא בתרא דף קסט - אם "אותיות נקנות במסירה" תלויה בהמשך המהלך בגמרא - לפי הכרעת האמוראים השונים.

5.1
וכסיכום המובא ברשב"ם:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קסט עמוד ב:

רבן שמעון בן גמליאל סבר אותיות - בין דשטרי מקח בין דמתנה נקנות למקבל מתנה וללוקח במסירת השטר כלומר אף על פי שדברים אינם נקנין כיון דכתובין בשטר נקנין עם קבלת הקלף וכיון שהחזיר לו את השטר חזרה מתנתו
ופלוגתא היא בהמוכר את הספינה (לעיל /בבא בתרא דף עו)
ואף על פי שפירש רבינו חננאל דלית הלכתא כרשב"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים אפילו הכי הלכתא כרשב"ג דאותיות נקנות במסירה ואף על פי שלא כתב לו בשטר אחר קני לך הוא וכל שעבודיה דקיימא לן כרבי דס"ל אותיות נקנות במסירה בהמוכר את הספינה (שם /בבא בתרא דף עו) דאמרינן התם במסקנא אמר רב פפא הלכתא אותיות נקנות במסירה בלא שטר אחר
וקאי רב אשי התם כוותיה דאמר סברא הוא כו'
ולקמן בפירקין /בבא בתרא דף קעג) נמי אמרינן אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר כו' גם שם מוכח דאביי ורבא סברי דאותיות נקנות במסירה
וגם שם דחק ר"ח וכתב שאין הלכה כמותו אלא במסירה ובשטר והבל הוא.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)