כמה מצות חביבות עליהן
בבא בתרא קסו ע"א
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה! אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין... ועמדו קינין בו ביום ברבעתים".
רבן שמעון בן גמליאל הנזכר כאן הוא רבן שמעון בן גמליאל הזקן שהיה בזמן הבית והיה מעשרת הרוגי מלכות.
רבן שמעון בן גמליאל תפס כאן אומנות אביו, לחוס על הציבור שלא יוציאו הוצאות יותר מדאי: "בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו להוציא בכלי פשתן" (מועד קטן דף כז ע"ב; וכתובות דף ח ע"ב). אותו רבן גמליאל הוא רבן גמליאל הזקן, שתיקנו עליו ברכה יחד עם הברכה שתיקנו על המקדש, כאמור שם במסכת כתובות דף ח ע"ב: "תנא: עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל... הוסיפו עליהם ארבעה... ואחד כנגד בית המקדש, ואחד כנגד רבן גמליאל... מאי רבן גמליאל? דתניא: בראשונה היתה הוצאת המת קשה...".
וקשה, הכיצד רבן גמליאל דיבנה – נכדו של רבן גמליאל הזקן ובנו של רשב"ג הזקן, נשתבח דוקא במעשה של ביזבוז שעשה – הפך משיטת אבותיו: "מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז... למה לי למימר שלקחו באלף זוז? להודיעך כמה מצות חביבות עליהן" (סוכה דף מא ע"ב)? ולא קנה באותו סכום רק כי היה אנוס בספינה, שאם כן לא היו משבחים אותו "להודיעך כמה מצות חביבות עליהן", אלא ודאי יכל לסרב מלקנות עד שירד השער בודאי, כמעשה זקנו. והסכים מיד לשער הגבוה כאברהם אבינו בקנין המכפלה.
אלא שפחיתות הערך שנהג רבן גמליאל היתה רק בכבוד עצמו. וכך עשה גם במסכת סוכה דף נג ע"א: "תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן". ויש בכך זילזול בכבודו, ככתוב בשמואל ב ו, טז: וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ. ובמסכת כתובות דף יז ע"א: "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת, אמר רב זירא: קא מכסיף לן סבא!".
ואילו לצורך מצוה וכבודה לא חש רבן גמליאל לבזבז, כי אשרי המוציא הוצאה מרובה מתוך שחביבה מצוה עליו.
וכן מצוות שמחת חתן וכלה הפליגו חכמים בשבחה. ואמרו במסכת ברכות דף ו ע"ב: "רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: (ירמיהו לג, יא) [קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה'] כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה' ", כי בשמחה זו הוא בונה את עיקר הבית, שאינו העצים והאבנים בלבד, אלא האחוה והרעות, בראותם עד כמה מוקירים הציבור את שמחתם יחדיו. חלילה מלמנוע בעל ממון החפץ להוציאו במצוה עצומה זו. על אחת וכמה בדור שבו רגילים לראות כל אחד את עצמו כבעל ערך נפרד ממשפחתו וקודם לה, ובנין הבית מעורער.
