סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1035

"רבי זירא הוה מיטמר למסמכיה"

סנהדרין יד ע"א

רבי זירא בתחילה לא רצה לקבל סמיכה, והיה מתחבא ובורח מן הסמיכה, מפני ששמע בשם רבי אלעזר שאמר 'הוי קבל וקיים', והיינו שעדיף שיהיה באפלה ולא יתפרסם, שלא יכירו אותו ולא ידעו ממנו, כי הפרסום עלול להזיק לו, עד ששמע שוב בשם רבי אלעזר כי העולה לגדולה מוחלים לו על כל עוונותיו, ומיד המציא את עצמו לקבל סמיכה, מפני שרצה לזכות למחילת עוונות. ומבואר שיש ענין לקבל סמיכה וגדולה של תורה, שזוכים בזה למחילת עוונות, וכמו שביאר המאירי שם "הוא הערה על התחדשות הנהגותיו ועילוי מידותיו על צד התכלית", והיינו שאם אדם עולה לגדולה ומקבל תפקיד שיש בו השפעה, סימן שהוא ראוי לזה, ומן השמים נותנים לו כוחות חדשים של הנהגות אחרות ומידות טובות, ולכן זוכה למחילת עוונות, מפני שעכשיו הוא כמו אדם אחר. וכתוב בפרשת בהעלותך [יא, כו] "וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד", ופירש"י כי אלדד ומידד היו מאותם שנבחרו להיות משבעים הזקנים, אבל נשארו במחנה ואמרו אין אנו ראויים לגדולה זו. ואמרו חז"ל [במדבר רבה ו, יט] כי בשכר שמיעטו עצמם ואמרו שאינם ראויים לגדולה, נמצאו יתרים על שאר הזקנים חמישה דברים, שהזקנים לא נתנבאו אלא למחר והם נתנבאו על מה שעתיד בסוף ארבעים שנה, הזקנים לא נכנסו לארץ אבל הם נכנסו, הזקנים לא נתפרשו שמותם, הזקנים נפסקה נבואתם שהיתה משל משה שנאמר "ואצלתי מן הרוח אשר עליך", אבל אלדד ומידד היתה נבואתם ישר מהקב"ה, שנאמר "ותנח עליהם הרוח", וכל זה בשכר שמיעטו עצמם ואמרו אין אנו ראויים לגדולה. ואם כן צריך ביאור, למה נשארו אלדד ומידד במחנה, ומדוע לא רצו לקבל את הגדולה. הרי יכולים היו לזכות בזה למחילת עוונות. והתירוץ פשוט מאד, כי אלדד מידד היו סבורים שיש אחרים יותר טובים מהם, והרגישו שהם פחות חשובים מכל שבעים הזקנים, וכיוון שהיו אחרים הראויים יותר מהם לגדולה, נשארו במחנה ואמרו אין אנו ראויים לגדולה זו, מפני שאם יכנסו במקום שיש אחרים יותר טובים זהו שלא כהוגן, אבל רבי זירא קיבל את הסמיכה מפני שלא היו אחרים ראויים כמוהו, וכיוון שרק הוא היה ראוי לזה, כדאי לו לקבל את הסמיכה ולזכות למחילת עוונות. ואמנם לבסוף זכו אלדד ומידד יותר מכל הזקנים, מפני שמיעטו את עצמם והרגישו שכל שבעים הזקנים עדיפים עליה וראויים יותר מהם לגדולה, ובשכר מידת הענווה זכו שהיו יתרים חמישה דברים על שבעים הזקנים כמבואר במדרש הנ"ל.

זהו העניין של מידת הענווה, וכל זה שייך רק עם אמונה, שאדם מאמין ויודע שכל מה שיש לו הוא מן השמים, ואין לו מעצמו כלום, ממילא אינו מחשיב את עצמו. האמונה היא בטבע האדם, וכפי שיש מצוה של אהבת הבריות, שזהו הטבע האמיתי של האדם, אלא שיש חשבונות רבים ונגיעות המפריעות לאהבה, והמצוה היא "ואהבת לרעך כמוך" לסלק את הנגיעות עד שתשוב האהבה הטבעית, כך גם האמונה היא בטבע האדם, אלא שיש פיתויים אחרים וחשבונות המפריעים נגד האמונה, אבל מי שהוא בעל הרגשה אמיתית מרגיש את האמונה.

וראיתי פעם בספר אחד שכתב כי מי שהוא בעל מידת האמת, גם אם יהיה רשע גמור סופו לחזור בתשובה, מפני שהאמת מחייבת את האמונה, ואם יש לו מידת האמת הוא מוכרח להיות מאמין, גויים אין להם מידת האמת, כמו שכתוב [תהלים קמד, ח] "אשר פיהם דיבר שווא", אבל כלל ישראל יש להם מידת האמת, אלא שיש חשבונות שמסנוורים נגד האמונה. והדרך להתחזק להוסיף אמונה היא על ידי ספרי המוסר, לשים לב לכל מילה שאומרים בתפילה שיש בה הרבה דברי אמונה.

[מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א]