הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מנהני מילי" - לדין דאורייתא?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קס ע"א-ע"ב
גמ'. מנהני מילי?
אמר ר' חנינא, דאמר קרא: +ירמיהו לב+ שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים,
שדות בכסף יקנו וכתוב בספר -
זה פשוט,
וחתום - זה מקושר,
והעד - שנים,
עדים שלשה,
הא כיצד?
שנים לפשוט, שלשה למקושר.
ואיפוך אנא!
מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו.
רפרם אמר, מהכא: +ירמיהו ל"ב+ ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי,
ואקח את ספר המקנה - זה פשוט,
את החתום - זה מקושר,
ואת הגלוי - זה פשוט שבמקושר,
המצוה והחקים - אלו דברים שבין פשוט למקושר,
הא כיצד?
זה עדיו שנים וזה עדיו שלשה,
זה עדיו מתוכו וזה עדיו מאחוריו.
ואיפוך אנא!
מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו.
רמי בר יחזקאל אמר, מהכא: +דברים י"ט+ על פי (שנים) שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר,
אם תתקיים עדותן בשנים, למה פרט לך בשלשה?
לומר לך: שנים לפשוט, שלשה למקושר.
ואיפוך אנא! מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו.
והני להכי הוא דאתו? כל חד וחד למילתיה הוא דאתא,
לכדתניא: +ירמיהו ל"ב+ שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום - עצה טובה קא משמע לן,
ואקח את ספר המקנה - הכי הוה מעשה,
על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים - להקיש שלשה לשנים, בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן!
אלא, מקושר מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא.
וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר?
אתרא דכהני הוו, והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא, אדהכי והכי מיתבא דעתייהו.
התינח גיטין, שטרות מאי איכא למימר?
כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות.
1.
בתחילת הסוגיה הגמרא שאלה "מנהני מילי", מה המקור לדין המשנה.
1.1
שלושה אמוראים למדו את דיני המשנה מפסוקים שונים [הפסוק מהתורה הובא אחרי הפסוקים מהנביא ירמיה].
2.
על כל דרשה הגמרא הקשתה קושיה זהה "ואיפוך אנא", כלומר, אמנם יש מקור מהפסוקים לדינים שונים של שטרות, אבל לא בהכרח לפי הבדלי הדינים המובאים במשנתנו בין גט פשוט לגט מקושר כפי הדרשה שדרש כל אמורא.
3.
על כל אחת מהשאלות של "ואיפוך אנא" ענתה הגמרא תשובה זהה, שיש סברא לצורת הדרשה המסויימת.
3.1
אם הדרשות נלמדו והועברו במסורת מקובלת כיצד ניתן להקשות "ואיפוך אנא"? [אולי היתה מסורת חלקית, שיש במקורות אלה מקור לדין "מסויים" בדיני שטר מקושר]
3.2
מדוע עורך הגמרא שיבץ בסוגיה שלוש קושיות ושלוש תשובות זהות?
3.2.1
על השאלה האחרונה ניתן לענות כפי שאומרים בעלי הכללים לגבי תופעות דומות בש"ס - שכל שאלה וכל תשובה נאמרה בפני עצמה בבית מדרש אחר [ואולי אף בתקופה אחרת] ועורך הגמרא קיבץ את כולם לסוגיה אחת.
ראה להלן הסבר אחר!
4.
בשלב הבא הגמרא הקשתה, שהדרשות של האמוראים בסוגייתנו אינן הכרחיות כי מכל פסוק נדרשה דרשה אחרת בסוגיה אחרת בש"ס.
5.
ולכן מסקנת הגמרא היא :
"אלא מקושר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא"
5.1
על פי ספרי הכללים משמע, שהביטוי "אלא" בתחילת תרוץ/הסבר מדגיש שכל התרוצים /ההסברים הקודמים מתבטלים!
5.2
ומתאים למסקנת סוגייתנו שבסופו של דבר הדינים המיוחדים לגט מקושר [בעיקר] הם מדרבנן, והפסוקים שהובאו על ידי שלושת האמוראים משמשים כאסמכתא בעלמא.
6.
הביטוי "מנלן" או הביטוי "מנהני מילי" [כבסוגייתנו] משמעו שהגמרא מחפשת מקור מן התורה [ולא כאסמכתא] לדין תורה.
7.
כאמור לעיל בסעיף 6 משמע מהמקור הבא:
הליכות עולם שער שני פרק א אות יז:
יז. כל מנא לן או מנא הני מילי שייך בדברים שיש להם עיקר מן התורה אבל בדברים שאין להם עיקר מן התורה אומר מאי קראה וזה מורגל (במסכתא ובמדרשים) [באסמכתאות ודרשות] דוק ותשכח. וכן אמר הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות וכן דקדקו התוספות ביומא גבי הני חמשה עינויים כנגד מי דממאי דקאמר כנגד מי ולא קאמר מנלן משמע דרחיצה וסיכה לאו מן התורה הם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
הביטוי בדבריו "שיש להם עיקר מן התורה" משמעו כנראה, שתוקף הדין הוא "דאורייתא".
8.
אולם ראה "יד מלאכי" כללי התלמוד כלל תל:
מנא לן, מצינו דקאמר בגמרא והוא אסמכתא בעלמא, וזה בפרק אלו מגלחין [מועד קטן דף י"ט ב'] דיליף ל' מנזיר וקאמר התם מנלן ומייתי מיהי"ה בגימטריא ל' וההיא אסמכתא היא וכן בפרק השוכ
לפעמים, הביטוי "מנא לן" [וגם הביטוי "מנהני מילי" - ראה להלן] משמעו חיפוש "רמז" בפסוק לדין דרבנן.
8.1
והוא מביא הוכחה מסוגייתנו:
... והכי אשכחנא תו בר"פ גט פשוט [בבא בתרא דף ק"ס א'] דקא בעי תלמודא מנה"מ שיש ב' מיני שטרות פשוט ומקושר ומילי דרבנן נינהו כדמסיק שם תלמודא אלא מקושר מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא
הרי מבואר מכל הלין דוכתי שדרך התלמוד לומר מנלן ומנה"מ גם בדברים שעיקרן מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו ...
הפסוק מהווה רק אסמכתא [הכוונה לסימן; רמז וכד'] לדין שעיקרו מדרבנן.
8.2
והוא מציין שדבריו הם לא כדברי ה"הליכות עולם" לעיל בסעיף 7.
ודלא כהליכות עולם שכתב בפשיטות בש"ב פ"א דכל מנלן ומנה"מ שייך בדברים שיש להן עיקר מן התורה ואף שדבריו הם לקוחים מהרמב"ן בספר המצות דף ו' א' ... מ"מ הא קחזינן דבגמ' קאמר לה נמי גבי אסמכתא כאמור ... "
מסקנת דבריו: גם אם הגמרא פתחה ב"מנהני מילי" אין הכוונה לחפש פסוק שילמדנו שהדין מהתורה דווקא.
8.3
וקצת קשה! מדוע אי אפשר לומר, שבתחילה הגמרא באמת חיפשה מקור כדי שהדין יהיה מהתורה, ומשמעות הביטוי "מנהני מילי" - חיפוש מקור בפסוקים לדין דאורייתא, ובסוף הסוגיה הגמרא הגיעה למסקנה אחרת, שהדין איננו מהתורה והפסוקים משמשים כאסמכתא בלבד.
8.4
חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף קס עמוד ב:
מדרבנן וקראי אסמכתא כו'. פי' ומעיקרא כי אמרינן מנא הני מילי הכי בעינן למימר היכן רמזה, ואתיב אסמכוה רבנן אקרא.
הריטב"א מסביר שלפי מסקנת הסוגיה משמעות הביטוי "מנהני מילי" היא מאיזה פסוק נלמד רמז לדין שהוא מדרבנן. ודבריו מתאימים לאמור לעיל בסעיף 8.2
8.4.1
ונראה לי שהשאלה בסעיף 8.3 נשארת בתוקפה!
9.
האם בתחילת הסוגיה הגמרא הכירה את תקנת החכמים [מבחינה עובדתית-היסטורית] שמובאת בסוף הסוגיה?
9.1
אם אמנם כן, אזי דברי הריטב"א - בסעיף 8.4 - מיושבים.
9.2
גם השאלה לעיל בסעיף 3.1 מיושבת. הגמרא ידעה שמדובר בדין שתוקן על ידי חכמים והדרשות "נוצרו" ["דרשה יוצרת"] על ידי האמוראים עצמם בסוגייתנו שחיפשו "סיוע" לתקנת חכמים.
9.3
אולי אפשר לחדד הענין ולומר, שבתחילה הגמרא חשבה שמדובר בדין שנוצר על ידי חכמים ויש סמכות לחכמים לתת לדין כזה תוקף של דין דאורייתא בתנאי שימצאו סמך בפסוקים על פי הבנתם, ולאו דווקא על פי מסורת קדומה.
9.4
אולי יש לזה סיוע מהמקור הבא:
ה"יד רמה" מסביר שהפסוק מירמיה "ואקח את בספר המקנה" באמת לא נדחה לגמרי, ובאמת ירמיהו קנה את השדה בשני שטרות, אחד פשוט ואחד מקושר, והנביא לא בא ללמדנו שדין זה הוא מהתורה, אלא לומר לנו כיצד היה המעשה בפועל [כנראה בגלל שהדין כבר בזמנו היה מתקנת חכמים?].
9.5
לפי האמור לעיל בסעיף 9.3 ניתן לענות על השאלה לעיל בסעיף 3.2.1. הגמרא חזרה 3 פעמים על קושיה זהה ["ואיפוך אנא"] וחזרה גם על תשובה זהה ["מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו"] כדי להדגיש שהיא מבטלת כל דרשה בפי עצמה שבאה לחדש - מכח סמכות חכמים - תוקף של דאורייתא לדיני המשנה.
9.6
ויש להוכיח שהגמרא כבר בשאלתה "מנהני מילי" ידעה שמדובר בתקנת חכמים, שהרי הגמרא עצמה אומרת "וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר? אתרא דכהני הוו", כלומר מדובר בתקנה היסטורית ידועה.
