מיהו המוחזק / רפי זברגר

בבא בתרא קנט ע"ב 

הקדמה

היום נלמד קטע החותם את פרק ''מי שמת'', אשר כולו נלמד כבר בפרק ''חזקת הבתים'', לעיל דף ל. הקטע עוסק בהשוואת שני מקרים, וסתירה לכאורה בדעת חכמים בשני המקרים הללו. מקרה אחד נקרא ''נכסי דבר סיסין'' והמקרה השני ''מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה'' (ממך קניתי וישבתי בנכס שלוש שנים המהוות שנות חזקה). בפרק חזקת הבתים דנו ב''מינך זבינתיה'' והקשו מ''בר סיסין'' ואילו אצלנו דנים ב''בר סיסין'' ומקשים מ''מינך זבינתיה''
 

הנושא

ההוא דאמר ליה לחבריה: נכסי דבר סיסין מזבנינא לך, הואי חדא ארעא דהוה מיקריא דבי בר סיסין, אמר ליה: הא לאו דבי בר סיסין היא, ואיקרויי הוא דמיקריא דבי בר סיסין. 
אדם מכר קרקעות, והמוכר אמר לקונה כי הוא מוכר לו ''נכסים דבר סיסין''. בר סיסין, הוא שם של בן אדם, והמוכר אמר לו שהוא מוכר נכסים של בר סיסין. בין קרקעותיו, היה נכס אחד אשר נקרא ''דבי בר סיסין'' (של בית בר סיסין). אמר המוכר לקונה, שטח זה אינו באמת שייך לבר סיסין, אלא רק נקרא כך. הקונה טען לעומתו, כי גם קרקע זו שייכת למכירה, למרות שאינה שייכת לבר סיסין, כי כך שם הקרקע, ולכן הוא תבע לקבלה.
אתא לקמיה דרב נחמן, אוקמה בידא דלוקח. אמר ליה רבא לרב נחמן: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה. 
רב נחמן פסק במקרה זה לטובת הקונה, והעמיד חלקת קרקע זו בידיו. רבא תמה על דינו של רב נחמן ואמר לו כי יש לפסוק לפי הכלל ''המוציא מחברו עליו הראיה'', ומכיוון שהמוכר הוא ה''מוחזק'' בקרקע זו, על הקונה להוכיח שאמנם גם קרקע זאת, שהיא לא שייכת לבר סיסין אלא רק נקראת כך שייכת וכלולה במכר, ולכן פסק לטובת המוכר. 
מביאה הגמרא מקרה אחר שבו חלוקים רבא ורב נחמן, ולכאורה יש סתירה גם בדברי רבא על עצמו, וגם בדברי רב נחמן על עצמו: 
דההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ביתא? אמר ליה: מינך זבינתה ואכלית שני חזקה, אמר ליה: אנא בשכוני גואי הואי; סיפור זה ''מחזיר אותנו'' לפרק ''חזקת הבתים'' העוסק בדיני חזקה של שלוש שנים, הדן באדם היושב בקרקע במשך שלוש שנים, ומהווה הוכחה כי הקרקע שייכת לו, וחובת ההוכחה היא על התובע. במקרה דנן, ישב אדם בבית מסוים במשך שלוש שנים, ולאחר מכן, בא התובע ושואל: מה אתה עושה בבית שלי. עונה לו המחזיק בבית: ממך קניתי ואני כבר יושב שם שלוש שנים (אין לו שטר קנין, אבל יש לו ראיה מכוח ''חזקת שלוש שנים''). ענה לו התובע: במשך כל התקופה הנ''ל שהיתי במקום רחוק, ובכלל לא ידעתי שאתה יושב בתוך ביתי, וזאת הסיבה שלא מחיתי כנגד ישיבתך בביתי. 
אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: זיל ברור אכילתך. אמר ליה רבא לרב נחמן: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה. רב נחמן פסק כי על המחזיק להוכיח שישב בבית שלוש שנים והמערער לא מיחה, ואז יקבל את הבית. לעומתו, רבא סבר ''המוציא מחבירו עליו הראיה'', ומכיוון שכאן הקונה יושב בבית שלוש שנים, על המוכר המערער להוכיח כי לא בוצעה פעולת קניין, והבית עדיין שייך אליו. 
נעמוד כאן רק על הסתירה בדברי רבא: במקרה של בר סיסין העמיד רבא את הנכס ביד המוכר, ואילו במקרה של הבית, העמיד בידו של הקונה. עונה הגמרא על הסתירה הזאת: הכא מוכר קאי בנכסיה, התם לוקח קאי בנכסיה.
כלומר, השאלה היא מיהו המוחזק בכל מקרה. במקרה של בר סיסין, המוכר הוא מוחזק ולכן, חובת ההוכחה על הקונה, לעומת המקרה של הבית, האדם אשר ישב בבית שלוש שנים הוא המוחזק ולכן, חובת ההוכחה על בעל הבית המקורי.  
 

מהו המסר?

מתשובתו של רבא, אנו לומדים כי יש לבחון מיהו ה''מוחזק'' בכל מקרה ומקרה. לפעמים זהו ה''מרא קמא'' – הבעלים הראשון של הנכס, ולפעמים זהו האדם המחזיק כרגע בנכס.
מבחן זה צריך לבצע גם ב''מחלוקות קטנות'' בבית, בעבודה ובכל מקום. אם שניים ''טוענים בעלות'' על דבר מסוים, יש לבחון מיהו באמת נקרא ''המוחזק'', ועל השני חל נטל ההוכחה.
לדוגמא, שני ילדים רבים ''מי בעלים'' של משחק מסוים. יש לבחון האם המשחק נקנה לאחד מהם, הרי הוא מוגדר כ''מרא קמא'' של משחק זה. אך בנוסף יש לבחון, האם המשחק היה ברשותו של מישהו אחר במשך תקופה ארוכה ומשמעותית מאוד, ''ללא מחאה'' של הבעלים, אם אמנם כן - הרי שהוא הפך להיות ה''מוחזק'' והמשחק הפך להיות שלו...


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]