גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ס"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קמט ע"א
כיצד הותר לו לרבא לעשות השתדלות על חשבון הזולת?
מסופר בגמרא (קמט ע"א): "איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא, היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי, אי בירושה לאו בר ירושה הוא, אי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, אי במשיכה ליתנהו גביה, אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין, אי אגב קרקע לית ליה ארעא, אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי, אמאי, ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא, אדהכי נפק אודיתא מבי איסור, איקפד רבא, אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי".
והקשה ה'חזון איש' (חו"מ ליקוטים סי' כא לדף קמט.), הלא רבא עשה כאן איזו השתדלות לזכות בנכסי איסור גיורא, ולכאורה הלא כל מזונותיו של אדם קצובין לו, אלא שהאדם חייב בעשיה והשתדלות בענינו של עולם, אכן, אין מן הראוי לת"ח לעשות השתדלות להפסיד את רב מרי, והגם שאילו היה איסור גיורא כבר מת לא היה רבא חייב למסור את הכסף לרב מרי בריה, ואם היה מוסר אין רוח חכמים נוחה הימנו (עי' תוס' קידושין יח. ד"ה כאן), מכל מקום כשאיסור רצה למסור ממונו לרב מרי בריה בחייו, לא היה מן הנכון להפסידו. ואמנם בקושיא זו נתקשה כבר ה'פני יהושע' (קידושין שם) וביתרון תמיהא, לא רק על ההשתדלות להפסיד את הזולת על חשבונו, אלא תמיהה גדולה היא כי אמנם כשביקש איסור גיורא להעביר את זכיות הממון לרב מרי היה חובה על רבא להחזירו, ואיך אמר: "אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא".
ותירץ ה'פני יהושע', שכנראה, שאיסור הפקיד את ממונו בידי רבא עבורו שיזכה בהם אחרי מיתתו, או עבור מצוה מסויימת שיקיים בהם אחרי מותו, ועתה חזר בו ורצה להקנותו לרב מרי בנו, ובאופן כזה שהשליש את ממונו לכתחילה למטרה מסויימת יש בזה משום 'מצוה לקיים דברי המת' (ראה תוד"ה דקא), ולכן לא רצה רבא להפר את דברי איסור הראשונים, ומשתמט היה מאיסור שלא יצטרך לשנות מה ששמע בתחילה.
עוד כתב ליישב, כי יתכן שהיה לרבא איזו זכות מחמת תביעה אחרת מאיסור, ולא היה יכול לזכות בדין אודות תביעה זו - גם כשיתבענו, ולכן רצה לזכות בכסף באופן זה שהשתמט ממנו. ומיושב בזה גם למה הקפיד רבא כששמע שיצא 'אודיתא' מאיסור, כי עתה כבר לא יוכל לזכות בו במה שהיה חייב לו איסור גיורא.
וה'חזון איש' כתב ליישב, כי אפשר שרבא היה לו צורך למעות הללו בשביל צרכי ציבור, ומציין בדבריו לדברי הגמרא במס' תענית (כ:) שסיפר רפרם בר פפא לרבא "מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא", שהיה מסייר בכל העיר וכל כותל שהיה רעוע היה סותרו, ואם אפשר היה לבעלים לשאת בהוצאה, היו הם בונים אותו, ואם לאו, היה רב הונא בונה את הכותל משלו, וכן "בכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי זבין ליה ושדיה ליה לנהרא", והקשו בגמרא: "וליתביה לעניים", ותירצו: "זמנין דסמכא דעתייהו ולא אתו למיזבן", ונמצא שלא יהיה להם מה לאכול בשבת. עוד מסופר שם שכאשר היה אוכל סעודתו היה פותח שער ביתו) "ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול", והפטיר רבא ואמר: "כולהו מצינא מקיימנא לבר מהא, דלא מצינא למיעבד משום דנפישי בני חילא דמחוזא", והגם שאמר "כולהו מצינא מקיימנא", בוודאי גם היה מקיימם, ונמצא אם כן שהיה עסוק בצרכי ציבור. וחידש החזו"א בדבריו, כי לכן היה חייב לעשות השתדלות יתירא, והיה מותר לעשות השתדלות זו שעשה. והחז"א הוסיף עוד לפי דבריו, כי "גם רב מרי לא היה קפיד בזה שידע שבמעותיו מתעביד צדקה וחסד, ורב מרי היו מזונותיו מצויות" (עי' ב"מ עג:).
ואמנם כשנדייק נראה בדברי ה'מאירי' שג"כ הוקשו לו הקושיות הללו ומיישבם, וז"ל: "שמן הדין לא היה אותו הבן קונה אותם כלל, וכשיחזירם לו הוא מתורת חסד, או מצד שתהא רוח חכמים נוחה הימנו יצא לו שם חסידות, או שיהא המוחזר גומל לו כראוי". ודוק.
אודות קפידת רבא על זה שנתן העצה של קנין אודיתא, כתב בספר 'אבן האזל' (הל' מכירה פי"א הט"ו) בדרך פלפול, כי הנה ביסוד קנין אודיתא מצינו מחלוקת הראשונים - אם הוא קנין גמור או לא, וכתב ה'קצות החושן' (סי' קצד סק"ג): "לענ"ד, קנין שלם הוא ולא נופל הוא מכל הקנינים, הן לענין ממון הן לענין איסור, ואע"ג דקמי שמיא גליא שאין הדבר כן, כיון דהוא קנין - הרי נקנה לו באודיתא" (וכן מוכח בתוס' בסוגיין ד"ה שכיב מרע; תוס' ב"מ מו. ד"ה ונקנינהו; גיטין יג: ד"ה גופא), ומאידך, מצינו שיטה אחרת בראשונים, וכמו שכתב הרשב"א בתשובות (ח"ג סי' סז וח"ד סי' נ וע"ע נמוק"י בסוגיין): "יש מי שמדקדק מההיא דאיסור, שההודאה בכענין זה אחד מדרכי הקניות. אלא, שאני תמה בדבר זה ובמה יקנה, והלא אין נכסים שאין להם אחריות נקנין אלא או במשיכה או בהגבהה או בחליפין או באגב, ולא מצינו בשום מקום שתהא קנייתם בהודאה, וההיא דאיסור בשהודה שאותם נכסים שביד רבא של רב מרי הם, ואע"פ שאנו מוחזקין בו שאין לו לרב מרי בידו כלום, כל שהודה הוא נאמן יותר ממאה עדים".
ולפי שיטה זו שאינה הקנאה כלל, ואין זה כי אם מחמת ההודאה, ולפי האמת יתכן שלא זכה רב מרי בנכסי אביו כלל, מבואר היטב מה שהקפיד רבא ואמר "קא מגמרו טענתא לאינשי ומפסדו לי", כי מאחר שרבא היה יודע שהמעות אינם של רב מרי, וגם לא זכה בהם כלל, כי לא עשה שום מעשה קנין, ואם כן הרי זכה על ידי ההודאה למעות שבאמת אינם שלו, ושפיר הקפיד שהפסידו לו מעות - שגם עתה מן הראוי היה שיזכה בהם.
