בריחה מן המחלוקת / רפי זברגר

בבא בתרא קנח ע"ב 

הקדמה

בהמשך למשנה בדף הקודם, דנות שתי המשניות בדף שלנו בנושאים דומים, כאשר היו שני קרובי משפחה בבית אחד יחדיו: בעל ואשתו, או אמא ובן, והבית נפל על שניהם (רעידת אדמה או משהו דומה). יש לנו ספק מי נפטר ראשון ומי שני. לשאלה זו יש נפקות הלכתית, בנושא הירושה: לגבי המשנה הראשונה: אם האשה נפטרה לפני בעלה, הרי שהבעל ירש את אשתו, ואם הוא נפטר לפניה אינו יורשה.
למדנו במשנה זו כי יש מחלוקת תַנָאִים: בית שמאי פסקו: יחלוקו (שני בעלי הדין), ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן (הגמרא מפרשת זאת בדף הקודם). במאמר זה נלמד את המשנה השניה הדנה באימא ובן. 
 

הנושא

נפל הבית עליו ועל אמו - אלו ואלו מודין שיחלוקו. מדובר על אמא שהתאלמנה, ויש לה רק ילד אחד מהבעל, ואין לאשה ילדים נוספים. יורשיה, שהם אחיה מן האבא שלהם, טוענים כי הבן נפטר לפני אמו, כך שהאם ירשה את בנה, ועתה, הם – הקרובים שלה יורשים אותה. לעומתם, טוענים אחים של הבן, מאותו אבא אך מאמא אחרת, שהאמא נפטרה לפני הבן, ואז הבן ירש אותה, ועתה, הם יורשים אותו (אין לבן הזה בנים משלו שירשו אותו).
פוסקת המשנה בדין זה: אלו ואלו מודין שיחלוקו. 
בית שמאי ובית הלל אשר חלקו במשנה הקודמת, מודים כאן שעושים חלוקה בין שני התובעים (יורשי הבן ויורשי האמא). מכיוון שבמשנה שלנו, כל אחד בא עם "טענת ירושה'' חזקה ותקיפה, חולקים בין שניהם את הנכסים. 
ממשיכה המשנה ומספרת כי רבי עקיבא חולק: מודה אני בזו שהנכסים בחזקתן.
רבי עקיבא טוען כי בית הלל שחלקו במשנה הקודמת, חולקים גם במשנה שלנו וסוברים כמו שהם כי ''הנכסים בחזקתן''. הגמרא תסביר בהמשך גם אצלנו בחזקת מי.
הלשון של רבי עקיבא דורשת הסבר: הוא מדבר על מחלוקת בין תנאים ומשתמש בלשון ''מודים''. הרשב''ם מתייחס לכך ואומר כי בעקבות לשון הרישא של המשנה ''מודים שיחלוקו", משתמש גם רבי עקיבא באותו מטבע לשון, למרות שהוא מדבר על מחלוקת!
בן עזאי שמע את רבי עקיבא ומיד מגיב: על חלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלק עלינו את השוין. 
אנו מצטערים על מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה הקודמת, מדוע, שואל בן עזאי את רבי עקיבא, מדוע מחזיר אותנו רבי עקיבא שוב למחלוקת? 
 

מהו המסר?

תמיהתו של בן עזאי מהדהדת בחוזקה באוזנינו, בעיקר על רקע מחלוקת קרח ועדתו, אותה קראנו בשבת האחרונה.
בן עזאי כמהָ לברוח מן המחלוקת. הוא מבקש למנוע מחלוקות בישראל, ומבקש לגשר בין הצדדים, כדי שיגיעו להבנה והסכמה ביניהם. מידה זו צריכה להיות נר לרגלינו: תמיד לחפש את המשותף, את המחבר ולא את המפריד והחולק.
יש כל כך הרבה מקרים, בהם אנשים מתדיינים ביניהם בקול רם, תוך כדי מחלוקת עזה ונוקבת, אך אם נפרוט את הנושא, ניווכח כי בחלק גדול מן המצבים, כל אחד "מדבר אחרת", אינו מבין את "שפתו" וכוונותיו של רעהו, וחושב כי אין הם מסכימים, וממשיכים לריב עד בלי די, למרות שבעצם אין ביניהם מחלוקת כלל ועיקר.
כאמור, נאמץ את דרכו של בן עזאי, ונשתדל תמיד למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר, ונמעט כמה שאפשר במחלוקת.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]