טירוף הדעת / רפי זברגר

בבא בתרא קנו ע"ב 

הקדמה

היום נלמד על מחלוקת תנאים, בנוגע לתוקפו של הכלל: דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי. 
 

הנושא

אמר רבי אליעזר במשנה השניה של הדף: 
בשבת - דבריו קיימין, מפני שאין יכול לכתוב, אבל לא בחול.
רבי אליעזר פוסק כי דברי שכיב מרע אינם תקפים ומהווים קניין בדרך כלל. רק בשבת, בגלל האיסור לכתוב שטר, אנו חוששים שמא תיטרף דעתו של שכיב מרע, אשר מבקש לתת צוואה ולחלק נכסיו ואינו מסוגל - לכן קבעו חכמים שיכול אף לומר לשון הקניין, ללא כתיבה שטר, ונתנו תוקף לאמירתו כמו כתיבת השטר. אך ביום חול, אין שום סיבה לתקנה זו, שהרי ''בקלות רבה'' יכול שכיב מרע לכתוב ולהקנות את נכסיו ב''קנין רגיל'' ולכן חכמים אין "תקנת שכיב מרע''.
רבי יהושע חולק עליו ופוסק: בשבת אמרו, קל וחומר בחול. 
מסביר הרשב''ם ועוד פרשנים אחרים את דעת רבי יהושע, על סמך הכלל: כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו. למדנו כלל זה מספר פעמים בש''ס ומשמעותו הבסיסית קשורה להלכות מנחות בבית המקדש. קבעו חכמים כי כמות מכסימלית של מנחה הינה שישים עשרונים, שכן אם יביא כמות גדולה יותר, לא יוכל השמן להתערבב יפה בתוך הבלילה. כמו כן, קבעו חכמים כי מצוות הבלילה אינה מעכבת. כלומר, גם אם לא בלל המנחה תהיה כשרה. לאור שתי הלכות אלו, נוכל להבין את הכלל ''כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו'' – מספיק שהמנחה תהיה ''ראויה'' להיבלל, למרות שבפועל לא נבללה. 
לאור זאת נוכל להבין את יישום כלל זה גם בדין שלנו: קניין שמבצע שכיב מרע, צריך להיות ראוי להיעשות ''באופן תקין'', ע''י קניין רגיל ותקין. אך בפועל, למרות שלא ביצע את הקניין בפועל, - אין זה מהווה בעיה. לכן, ביום חול, ראוי לעשות קניין רגיל, למרות שבפועל לא בוצע, אלא שכיב מרע רק אמר דבריו – הקנין תקף. 
המשנה מביאה מחלוקת דומה בין אותם תַנאים (חכמי המשנה), אשר מבוססת על אותן עקרונות:
כיוצא בו, זכין לקטן ואין זכין לגדול, דברי רבי אליעזר; רבי יהושע אומר: לקטן אמרו, קל וחומר לגדול. 
לפי כולם, ניתן לזכות ולהקנות לקטן, בגלל שהוא עצמו אינו יכול לקנות בהיותו קטן. האם ניתן לזכות גם ''לגדול''?
על כך נסבה המחלוקת. רבי אלעזר פוסק, שלא ניתן להקנות לגדול, כיוון שהוא יכול לקנות בעצמו. לעומתו, פוסק רבי יהושע, כי ניתן להקנות גם לגדול, כיוון שהוא ''ראוי לעשות קניין'', וכל ''הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו'', ואין ביצוע הקניין של הגדול מעכב. 
 

מהו המסר?

למדנו היום, כי אין מחלוקת בין התנאים לגבי אפשרות הקניית נכסיו של שכיב מרע ע''י דיבור בשבת.
הסברנו את הסיבה, מחשש ''שמא תיטרף דעתו''. כלומר, אנו חוששים, שאם לא נתיר לו לתת צוואה בדיבור בלבד, החולה עלול למות, מתוך צער גדול ועמוק.
חשש דומה יש גם בהלכות נשים בהריון. חכמים מתירים להאכיל אשה הרה ביום הכיפורים, אם יש לה ''בולמוס'' (רצון עז) לאכול דבר מה. סיבה להיתר זה, כיוון שאנו חוששים שעקב מניעת האכילה, העובר יימצא חס וחלילה בסכנת חיים.
מדוגמאות אלו, אנו למדים על היחס הכל כל ידוע היום "בין הגוף והנפש". כאשר ''הנפש בוכה, צועקת או מצטערת'', הדבר עלול להשפיע ישירות על הגוף, ולגרום לנזקים גדולים עד כדי מוות.
עסקנו במאמר זה בחשש של ''טירוף הדעת''. אך יש לזכור, כי כל ''גרימת צער'' לנפש הזולת, אף אם אינה גורמת ל''טירוף הדעת'' אסורה בתכלית האיסור (משום ''אונאת דברים'' ואיסורים אחרים). לכן, שומה עלינו להיזהר מכל משמר מגרימת צער כל שהוא לכל אחד ואחד.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]