שביל הזהב / רפי זברגר

בבא בתרא קנה ע"ב 

הקדמה

בדף הקודם הזכרנו את ''השאלה אשר נשאל רבי עקיבא בבני ברק'' בנושא בדיקת גיל המוכר לאחר מותו, לפי ''סימני בגרות'' בגוף הנפטר בקברו. בדף שלנו שוב מצטטת הגמרא את הסיפור, והפעם כדי להוכיח את שיטת רבא, כי גיל המעבר בין קטנות לגדלות הינו שמונה עשרה. 
 

הנושא

אומר רבא, אם אמנם גיל המעבר שמונה עשרה, ברורה הבקשה מרבי עקיבא לבדוק את הנפטר, האם אמנם הוא ''בוגר'' או לא. אבל אי אמרת מבן עשרים, כי בדקו ליה מאי הוי? והא תנן: בן עשרים שלא הביא שתי שערות - יביאו ראיה שהוא בן עשרים, והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם! 
אומר רבא, בגיל עשרים אין צורך בבדיקה. המשנה במסכת נידה (מז:) אומרת כי אדם בן עשרים שלא הביא שתי שערות, מכנים אותו ''סריס'' בוגר, ואז דינו, שאינו חולץ ואינו מיבם את אשת אחיו הנפטר (כיוון שסריס אינו יכול להוליד ילדים, ומטרת הייבום ''להקים שם לאחיו''). 
דוחה הגמרא את ההוכחה, ע''י ציטוט דברי ר' שמואל, בנו של רב יצחק בשם רב: : והוא שנולדו בו סימני סריס.
לא מספיק להגיע לגיל עשרים בלא לגדל שערות, כדי להגדירו כ''סריס'', אלא צריך שיהיו גם "סימנים של סריס''.
אם בכל אופן לא ''נולדו לו סימני סריס'', שואלת הגמרא, מתי בכל אופן נוכל להגדירו כסריס? עונה רבי חייא: עד רוב שנותיו.
כלומר, אדם המגיע לגיל שלושים וחמש +, הרי ''עברו עליו רוב שנותיו'' ( יְמֵֽי שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֢ים שָׁנָ֡ה (תהילים, צ')), ואז, ניתן יהיה להגדירו ''סריס'', אף אם אין לו ''סימני סריס''. 
כאשר הביאו מקרה של אדם ללא סימני בגרות לדיון אצל רבי חייא, היה אומר: 
אי כחיש - אמר להו: ליברי, ואי אברי - אמר להו: ליכחוש, דהני סימני זמנין דאתו מחמת כחישותא, זמנין דאתו מחמת בריותא.
אם האדם שמן – חייב לרזות, ואם הוא רזה מאוד – חייב להשמין קמעה, שכן, פעמים ''חוסר בסימנים'' נובע מעודף שומן או חוסר משמעותי בשומן. 
 

מהו המסר?

מדברי רבי חייא שלמדנו זה עתה, אנו לומדים כי האדם שאינו נוהג ב''דרך האמצע'', כך שהוא משמין באופן משמעותי, או לחילופין, מרזה באופן משמעותי, עלול "שלא לגדל סימני בגרות".
אנו לומדים מכך, כי יש ללכת ''בשביל הזהב'' בכל המובנים, הן במובן הפיזי כפי שראינו זה עתה, והן במידות ובמעשים טובים.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]