ההווה כמפתח / רפי זברגר

בבא בתרא קנג ע"א-ע"ב 

הקדמה

כדרכה של המשנה, לקראת סוף סוגיה או סוף מסכת דנים בדיני ספקות. המשנה בדף שלנו דנה במחלוקת בין הנותן לבין המקבל, האם הנותן היה שכיב מרע בעת נתינת הנכסים או שמא לא. הנותן כמובן, טוען שהיה שכיב מרע ומעוניין לקבל חזרה את נכסיו, כאשר קם מחוליו, והמקבל טוען שהיה בריא. 
 

הנושא

לא כתב בה שכיב מרע, הוא אומר שכיב מרע הייתי, והן אומרים בריא היית - צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: המוציא מחברו עליו הראיה.
מדובר במקרה ו''לשון המתנה'' אינה מעידה על טיבה. לא נאמר ש''הנותן בריא ומהלך בשוק'', לשון המעידה על אדם בריא, וגם לא נאמר שם ''כאשר היה חולה ושוכב על מיטתו'', לשון המעידה על היותו שכיב מרע. עקב כך, נוצרת מחלוקת בין הצדדים. הנותן אומר שהיה שכיב מרע, ואילו המקבל טוען שהיה בריא. 
רבי מאיר פוסק כי חובת ההוכחה על הנותן, וכל עוד לא הוכיח כי היה שכיב מרע, המתנה נשארת בידי המקבל. 
לעומתו, סוברים חכמים, כי מכיוון שבאותו זמן, המתנה טרם עברה בפועל לרשות המקבל, הרי הנותן הוא המוחזק בנכסים, ולכן יד המקבל על התחתונה. המקבל צריך להביא ראיה כי הנותן היה בריא, כדי שהמתנה תעבור אליו, ותישאר אצלו. 
הגמרא מביאה עוד מקרה של ספק: ההוא מתנתא דהוה כתב בה: כד הוה קציר ורמי בערסיה, ולא כתב בה: ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה.
מדובר בלשון מתנת שכיב מרע שאינה ברורה דיה. היה כתוב בה כי השטר נכתב בהיותו של הנותן חולה, אך לא היה כתוב בה: ומתוך מחלתו "ילך החולה לבית עולמו" – לשון הנהוגה בזמנם של שכיב מרע.   מקבל המתנה מסכים ומודה כי הנותן היה חולה בזמן הנתינה, אך מכיוון שלאחר מכן הוא הבריא, הרי שאין שטר זה מוגדר ''שטר שכיב מרע'' ולכן – הנכסים אינם חוזרים לנותן. 
אמר רבה: הרי מת, והרי קברו מוכיח עליו – רבה מסתכל על המצב הנוכחי. כרגע, בעת הדיון המשפטי, הנותן כבר נפטר והלך לעולמו, ולכן אומר רבה, כנראה נפטר הנותן מתוך אותו חולי שבו היה נתון בעת הנתינה, ולכן נשארת המתנה בידי המקבל.
בהמשך, הגמרא מביאה ברייתא העוסקת באותו מקרה של המשנה, בו יש מחלוקת בין הנותן למקבל, האם הנותן היה שכיב מרע בעת הנתינה או לא. דעתו של רבי נתן בברייתא, נראית תואמת לדעתו של רבה: אם בריא הוא - עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע, אם שכיב מרע הוא - עליהן להביא ראיה שבריא היה.
בלשונו של רש''י: אזלינן בתר השתא. כלומר, הולכים לפי המצב הנוכחי, והוא מלמד אותנו על העבר.
 

מהו המסר?

כאשר אנו חושבים על כל מיני מצבים במחשבות של ''מה היה קורה אילו...'' ניתן להחיל את כללו של רבה, המובע גם בפסקו של רבי נתן. נסתכל על המצב העכשווי, נראה ''לאן הגענו'', מה הסטטוס הנוכחי, וממנו נוכל ללמוד גם אחורנית. זו יכולה להיות גם ''טכניקת פתרון בעיות'' בכל מיני מישורים: פיזיים ורוחניים – ללמוד על העבר מתוך המצב הנוכחי.
אולי ניתן להרחיב ולהסביר, כי גישה זו שמה את ההווה במרכז, ולא "מדשדשת" בהבנת העבר שעות וימים רבים. אין עניין לפי שיטה זו, לרדת לעומקם של המצבים בעבר, לנסות לחשוב מה חשב X, מה רצה Y, אלא להסתכל היטב במצב הנוכחי, להסיק קצת אחורנית, וישר ''לקפוץ'', לחשוב ולתכנן את העתיד.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]