מחשבות אחרונות / רפי זברגר

בבא בתרא קנב ע"ב 

הקדמה

אנו ממשיכים בנושאים הקשורים לשכיב מרע – אדם אשר עומד למות מחוליו, ומצווה נכסיו לאחרים. 
 

הנושא

למדנו את פסק ההלכה בסוף הדף הקודם, כי שכיב מרע אשר הקנה כל נכסיו לאחר, גם ללא קנין, הרי שהנכס יחזור אליו אם יקום מחוליו. עתה, דנה הגמרא במקרה ששכיב מרע נתן לאדם אחד, ולאחר זמן התחרט ונתן לאחר, שניהם במתנת שכיב מרע, ולא מסר לאף אחד מהם שטר. בלשון הגמרא: כתב לזה וכתב לזה [לשון כתיבה אינה בדווקא, אלא ייתכן גם בע''פ]. אומרת הגמרא שמקרה זה הינו פשוט, היינו דכי אתא רב דימי אמר: דייתיקי מבטלת דייתיקי;
דייתקי היא מונח המציין שטר של שכיב מרע, מתוך נוטריקון של המילה (ראשי תיבות): דא תא למיקם קאי, בתרגום: זה יהיה קיים. על פי ההלכה הידועה: דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי. כלומר, אע''פ ששכיב מרע לא עשה קניין, הדברים שאמר, הם הם המייצרים את פעולת הקנין. 
אומר רב דימי: דייתקי אחת יכולה לבטל דייתקי קודמת לה, והאחרון אחרון קובע. לכן בנידון שלנו, אין בעיה לשכיב מרע להתחרט ולתת למישהו אחר את הנכסים, ומתנתו האחרונה לפני מותו, היא הקובעת למעשה.
בהמשך, דנה הגמרא על מקרה שגם כתב וגם זיכה לראשון ע''י מסירת השטר, ולאחר מכן עשה כך גם לאדם שני. 
האם גם אז נאמר ''דייתקי מבטל דייתקי'' או לא. 
הנושא נמצא במחלוקת אמוראים: רב מחשיב את המתנה של הראשון כ''מתנת בריא'' ולכן פוסק כי הראשון קנה. לעומתו, שמואל סובר כי מתנת הראשון נחשבת ל''מתנת שכיב מרע'' למרות שהוא כבר נתן את השטר לראשון, שהרי אמרנו כי מתנת שכיב מרע מתקיימת גם כאשר הוא עשה קניין, ולכן הוא פוסק כי השני קנה. 
 

מהו המסר?

ניתן להשוות את הכלל שלמדנו זה עתה "דיבור מבטל דיבור", גם ל''דיבור של ילד''. ההשוואה כמובן אינה לנושא אלא רק לאופן הדיבור. כשם שאמרנו לעיל שהדיבור האחרון הוא הקובע, כך ניתן גם להתייחס למילותיו של ילד.
כיוון שהנער או הנערה נמצאים בשלב של ''עיצוב האישיות'', בהחלט יכול להיות שהיום חושב כך ומחר יחשוב אחרת. על ההורים או המחנכים להבין את העניין, לא לקחת קשה שינויי דעות ושינוי חשיבה חדשות לבקרים, זהו ''תהליך טבעי'' בגיל ההתבגרות. נכון לאותו רגע, דעתם האחרונה היא הקובעת, עד ... לשינוי הדעה הבא.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]