הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
נהרדעי פסקו כרב נגד שמואל?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קנג ע"א
ההיא מתנתא דהוה כתוב בה בחיים ובמות -
רב אמר: הרי היא כמתנת שכיב מרע,
ושמואל אמר: הרי היא כמתנת בריא.
רב אמר: הרי היא כמתנת שכיב מרע, מדכתיב בה במות - אחר מיתה קאמר ליה, והאי דכתיב בחיים - סימן בעלמא דחיי;
ושמואל אמר: הרי היא כמתנת בריא, מדכתיב בה בחיים - מחיים קאמר,
והאי דכתב ובמות - כמאן דאמר מעתה ועד עולם.
אמרי נהרדעי: הלכתא כוותיה דרב.
אמר רבא: ואי כתיב בה מחיים - קנה.
אמר אמימר: לית הלכתא כוותיה דרבא.
אמר ליה רב אשי לאמימר:
פשיטא, דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב מהו דתימא מחיים מודי רב, קא משמע לן.
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא,
שדריה לקמיה דר' ירמיה בר אבא לשום טמיא,
אמר: הכא אתרא דשמואל, היכי נעביד כוותיה דרב.
ההיא דאתאי לקמיה דרבא, עבד לה רבא כשמעתיה,
הוה קא טרדא ליה,
אמר ליה לרב פפא בריה דרב חנן ספריה: זיל כתוב לה, וכתוב בה שוכר עליהן או מטען.
אמרה: ליטבע ארביה! אטעויי קא מטעית לי?
אמשינהו למניה דרבא במיא, ואפי' הכי לא איפרק מטיבעא.
מבנה הסוגיה:
1.
הצגת המחלוקת:
ההיא מתנתא דהוה כתוב בה בחיים ובמות -
רב אמר: הרי היא כמתנת שכיב מרע,
ושמואל אמר: הרי היא כמתנת בריא.
2.
ההסבר לכל דעה:
רב אמר: הרי היא כמתנת שכיב מרע, מדכתיב בה במות - אחר מיתה קאמר ליה, והאי דכתיב בחיים - סימן בעלמא דחיי;
ושמואל אמר: הרי היא כמתנת בריא, מדכתיב בה בחיים - מחיים קאמר,
והאי דכתב ובמות - כמאן דאמר מעתה ועד עולם.
אחרי שמובאת המחלוקת - בסעיף 1, הגמרא חוזרת שוב - בסעיף 2 - על דעת כל אחד מהם בצירוף הסיבה לדעתו.
3.
בדקדוקי סופרים מובא כתב יד בלי משפט הפתיחה של המחלוקת אלא רק:
"ההיא מתנתא דהוה כתוב בה בחיים ובמות רב אמר: הרי היא כמתנת שכיב מרע, מדכתיב ......; ושמואל אמר: הרי היא כמתנת בריא, מדכתיב בה ...".
לפי הגירסא בגמרתנו, הגיוני לומר שההסבר שניתן בגמרא לדברי רב ולדברי שמואל לא נאמרו על ידי רב ושמואל עצמם,
ולפי גירסת כתב היד, יתכן שההסברים נאמרו על ידי רב ושמואל עצמם, מכיון שההסברים צמודים לעיקר הדין של כל אחד מהם.
4.
אמרי נהרדעי: הלכתא כוותיה דרב.
"נהרדעי" - בית מדרש שאימץ את דרכם של שמואל ורב נחמן. בדרך כלל "נהרדעי" עוסקים בדיני ממונות כי ההלכה כשמואל בדיני, פעמים רבות עוסקים בתקנות חכמים, (ראה "אמרי נהרדעי" הרב בנימין צביאלי, סיני, נה.עמוד מו.)
4.1
בסוגייתנו "נהרדעי" פוסקים דווקא כ"רב" - מופע יחידאי בש"ס [פעם נוספת נהרדעי פסקו כרב ששת].
4.2
ומדוע הם לא פסקו כשמואל שהיה רבם של "נהרדעי"?
4.3
אלא יש לומר: מדובר כאן בשאלה כיצד לפרש את כוונת נותן המתנה. לא מדובר כאן בשאלה הלכתית שיש לה מסורת עתיקה או בסברא, אלא בשאלה שתלויה במנהג המקום.
4.3.1
לפי הנ"ל נהרדעי פסקו הלכה כללית לעם ישראל - כ"רב", כי אולי כך היה המנהג היותר נפוץ, אבל הם לא שללו מכל וכל את דינו של שמואל - לפחות לגבי העיר נהרדעא - עירו של שמואל.
5.
רבא מגביל את דינו של רב:
אמר רבא: ואי כתיב בה מחיים - קנה.
כנראה שרבא טוען שיש מנהג שלישי ["ממוצע" בין רב ושמואל]!
6.
אמימר פוסק שלא כרבא [אלא כפשוטם של דברי רב]:
אמר אמימר: לית הלכתא כוותיה דרבא.
הערה: בדרך כלל הביטוי של"הלכתא" בש"ס מנוסח באופן חיובי - כמי ההלכה - ולא באופן שלילי - "לית הלכתא כ..." - 44 מופעים בש"ס.
7.
אמר ליה רב אשי לאמימר:
פשיטא, דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב.
רב אשי טוען שאמימר לא היה צריך לומר את דברו, שהרי נהרדעי כבר פסקו כרב.
7.1
לכאורה טענת רב אשי לא ברורה. הרי רבא רשאי - כאמורא מאוחר ל"רב" ולנהרדעי -להגביל את דברי "רב" ולכן בא אמימר לפסוק שאין הלכה כרבא.
8.
תגובת אמימר:
מהו דתימא מחיים מודי רב, קא משמע לן.
אמימר בא לחדש שנהרדעי שפוסקים כ"רב" לא מסכימים למגבלתו של רבא.
8.1
לכאורה תשובת אמימר הנ"ל היא ממש כמו שהערנו לעיל בסעיף 7.1
ולכן נשארת השאלה מה באמת היתה טענת רב אשי!
8.2
בהסבר דברי רב אשי לעיל:
רבינו גרשום מסכת בבא בתרא דף קנג עמוד א:
פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכתא כותיה דרב דממילא איכא למישמע מינה דלית הלכתא כותי' דרבא.
משמע מדבריו כאילו נהרדעי פסקו כרב אחרי ששמעו גם את דברי רבא! כלומר, מדובר בחכמים מבית נהרדעי שחיו אחרי רבא, למרות שדבריהם מובאים לפני רבא.
אולי טענת רב אשי היתה שרבא לא יכול לפסוק בניגוד לנהרדעי!
8.3
אולי יותר נראה לומר, שרב אשי קבע שהיו רק שני מנהגים - או כרב או כשמואל - ולא היה מנהג "ממוצע" כטענת רבא,
ולכן ענה לו אמימר, שרבא לא התכוון למנהג שלישי, אלא שהוא מביא הסבר אחר למנהג שקבע "רב".
9.
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא,
שדריה לקמיה דר' ירמיה בר אבא לשום טמיא,
אמר: הכא אתרא דשמואל, היכי נעביד כוותיה דרב.
רב נחמן לא רצה לפסוק בעיר נהרדעא - שהיא עירו של שמואל - כרב. לכן הוא שלח את האשה למקום אחר שיפסקו לה הלכה כרב - כפי המנהג באותו מקום.
9.1
וקשה, הרי "נהרדעי" עצמם פסקו כרב!
האם יתכן שגם אחרי שנפסקה הלכה כרב על ידי "נהרדעי" רשאים בני נהרדעא עצמם לנהוג כשמואל?
ואולי האשה שבאה לפני רב נחמן לא היתה מהעיר נהרדעא.
ואולי כל הדיון הזה מתאים רק כל עוד שמואל עצמו חי?
10.
מקרה נוסף:
ההיא דאתאי לקמיה דרבא, עבד לה רבא כשמעתיה,
רבא פסק לאשה לפי שיטתו שלו - לעיל בסעיף 5.
11.
הוה קא טרדא ליה,
האשה כנראה התלוננה, שהרי נפסק שלא כרבא עצמו.
12.
רבא "כעס":
אמר ליה לרב פפא בריה דרב חנן ספריה: זיל כתוב לה, וכתוב בה שוכר עליהן או מטען.
12.
אמרה: ליטבע ארביה! אטעויי קא מטעית לי?
אמשינהו למניה דרבא במיא, ואפי' הכי לא איפרק מטיבעא.
רבא "נענש", כי נראה האשה צדקה בטענתה לעיל בסעיף 11.
13.
מדוע רבא לא קיבל את פסיקת נהרדעי?
13.1
מותר לרבא לחלוק על אמורא שקדם לו. אבל יתכן גם, שרבא חשב שהוא לא חולק על נהרדעי ועל רב, אלא רק בא להסבירם כסברא שמובאת בתחילת סעיף 8.
13.2
יותר פשוט לומר, שרבא בכל זאת סבר שיש מנהג שלישי.
13.3
הוא נענש כי נהרדעי קבעו הלכה לכלל ישראל, שהלכה כרב - לפי המנהג שהיה ידוע.
14.
יד רמ"ה מסכת בבא בתרא דף קנג עמוד א:
ואף על גב דעבד רבא עובדא כשמעתיה לית הילכתא כוותיה דהא דחייה אמימר. ורב אשי נמי כאמימר סבירא ליה וקי"ל כאמימר ורב אשי דבתראי נינהו, וכ"ש הכא דהוה ליה רבא יחיד לגביהו ויחיד ורבים הלכה כרבים.
הלכה סופית כאמימר ורב אשי ולא כרבא משני טעמים:
א. רב אשי ואמימר הם "בתראי" לעומת רבא, והכלל הוא ש"הלכה כבתראי"
ב. דעת רבא היא דעת יחיד נגד רבים.
