רבא ואיסור גיורא
בבא בתרא קמט ע"א
"איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? אי בירושה - לאו בר ירושה הוא; אי במתנה - מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה; אי במשיכה - ליתנהו גביה; אי בחליפין - אין מטבע נקנה בחליפין; אי אגב קרקע - לית ליה ארעא; אי במעמד שלשתן - אי שלח לי לא אזילנא. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי: אמאי? ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא! אדהכי נפק אודיתא מבי איסור. איקפד רבא, אמר: קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי".
וקשה:
א. קי"ל מהגר"א שכל אמורא המוזכר בש"ס היה ראוי להחיות מתים, וכך כתב בליקוטי הלכות הלכות קדושין הלכה ג, והמקור במסכת עבודה זרה דף י ע"ב. אם כן מה ראה אמורא קדוש כרבא לחמוד כביכול את ממונו של איסור גיורא, ואף הקפיד כשנמנע ממנו הדבר?
ב. למה ציינו שרב מרי בי רב הוה, כלומר לומד בישיבה? הרי אין הפירוש שלא יכל לבוא שהרי אמר רבא: "אי במעמד שלשתן - אי שלח לי לא אזילנא" משמע שרב מרי יכל לבוא אל איסור.
ג. למה נתאמץ איסור גיורא להנחיל לבנו אף שבאמת אינו נחשב לבנו על פי דין.
אלא שאמרו במסכת כתובות דף פה ע"ב: "אתו שני טוביה, שכן ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם, קרוב ות"ח - ת"ח קודם". ופירש"י: "ת"ח קודם - דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר (ברכות לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו".
הרי שזכות לנשמת הנפטר שממונו ינתן להנאת תלמידי חכמים, ובודאי שכך הוא כשאין לו יורש.
וכן מבואר לקמן בדף קנא ע"א: "אחתיה דרב טובי בר רב מתנה כתבתינהו לנכסה לרב טובי בר רב מתנה בצפרא, לפניא אתא רב אחדבוי בר רב מתנה בכה לה, אמר לה, השתא אמרי: מר צורבא מרבנן ומר לאו צורבא מרבנן!". הרי שרגילות היתה שהנפטרים מקנים את נכסיהם לחכמים.
סימן לדבר: (במדבר ה, ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן. ואין כהן אלא תלמיד חכם, ככתוב (מלאכי ב, ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא.
לכן כוונת רבא היתה לְזַכּוֹת את נשמת המת, מה גם שמסתבר שגם איסור עצמו חפץ בכך בתחילה, שהרי הפקיד מעותיו דוקא אצלו. ולכל הפחות היה מקורב אליו מאוד.
אך לבסוף רצה איסור גיורא שרב מרי יזכה בממונו. כי אמנם לא היה בנו על פי דין, אך אמרו במסכת סנהדרין דף יט ע"ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג') ואלה תולדת אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו". וכיון שאיסור שלח את מרי ללמוד כבר נחשב במידה מסויימת לבנו.
ודומה לזה במסכת סנהדרין דף צט ע"ב: "אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: (בראשית י"ב) ואת הנפש אשר עשו בחרן. רבי אלעזר אומר: כאילו עשאן לדברי תורה, שנאמר (דברים כ"ט) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם. רבא אמר: כאילו עשאו לעצמו, שנאמר ועשיתם אֹתָם אל תקרי אֹתָם אלא אַתֶּם".
לריש לקיש נקרא בנו כנ"ל. ולרבא עצמו, אף יותר מכך, שמתקיים בו כעין "יורש כרעיה דאבוה הוא" (מסכת עירובין דף ע ע"ב) – כאילו הוא עצמו ממשיך להתקיים לאחר מותו, בזכות "בנו" ממשיכו.
ודומה לזה במסכת בבא מציעא דף פה ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ירמיהו ט"ו) אם תשוב ואשיבך לפני תעמד".
כלומר שבן חבירו זוכה ויושב בישיבה של מעלה. וכן קי"ל שבן כזה אומר על אביו קדיש, "בן" כזה מזכה את אביו ומעלה את נשמתו.
וחפץ איסור בכך רק משום שרמי היה "בי רב" כלומר תלמיד חכמים, לכן גם הוא "טוביה" תלמיד החכם.
ורבא סבר שלענין זה תלמיד במקום הרב אינו כלום. דומה לכך במסכת בבא מציעא דף צז ע"א: "אמרו ליה רבנן לרבא: שאיל לן מר! אקפיד, אמר להו: לאפקועי ממונאי קא בעיתו? אדרבה, אתון שאילתון לי. דאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא, אתון לא מציתו לאישתמוטי. ולא היא, איהו שאיל להו ביומא דכלה, אינהו שאילו ליה בשאר יומי". גם שם הקפיד רבא וסבר שהרב עיקר והתלמיד טפל. ואיסור כאן סבר כרבנן שם, שהתלמיד אינו בטל כלפי הרב.
גם במסכת חולין דף קלג ע"א מצינו שרבא לא היה בוש לחטוף לעצמו. אך יש מקום לחלק, כי שם חיבב רבא את מצוות התרומה. ואמנם היתה שם קפידה על רבא, אך רק משום העדר קנין ראוי בתרומה.
