גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ס"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קלג ע"ב
כיצד הקדים יעקב אבינו את אפרים למנשה
ולא חשש מפני הדין ד"לא תיהוי בי עבורי אחסנתא"?
שנינו במשנה (קלג ע"ב): "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב". ובגמרא: "איבעיא להו, מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא", ומסקינן אחרי דין ודברים: "מאי הוי עלה, ת"ש, דאמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא, ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא". ובמסכת כתובות (נג.) מובא מאמר זה בתוספת טעם: "אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, וכל שכן מברא לברתא". וכמסקנא זו כתב הרמב"ם (הל' נחלות פ"ו הי"א) : "מדת חסידות היא, שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה", וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רפב).
לפי זה הקשו המפרשים היאך הקדים יעקב אבינו את אפרים לפני מנשה, ולא חשש משום "בעבורי אחסנתא". [יצויין כי בעבר עסקנו בענין לגבי קושיות הראשונים היאך העביר אברהם אבינו נחלה מישמעאל ובני קטורה ליצחק אבינו, וכן בענין מכירת הבכורה של עשו ליעקב - מדוע לא היה בכך משום העברת נחלה אשר אין רוח חכמים נוחה הימנו (ראה מדורנו בגליונות תקצא - תקצג)].
כן מקשה גם ה'חתם סופר' זי"ע בספרו 'תורת משה' (פר' ויחי ד"ה וגם הוא יגדל), דלכאורה היה בהקדמת אפרים למנשה משום חשש העברת נחלה לדורות עולם, שהרי מנשה היה הבכור, ואילו יעקב אבינו קבע שיהיה לאפרים דין בכור, ומתרץ, שיעקב אבינו ראה ברוח קדשו, שהגם שמשניהם יצאו צדיקים, אכן לדורות עולם יהיו צדיקי אפרים ראוים להקדימם לפני מנשה, ועל כן לא שייך לומר בזה הסברא "דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מינה".
ואמנם יסוד זה, שבעלי רוח הקודש מותרים לסמוך בדבר זה על רוח קדשם, כבר הביאו רבינו החת"ס בחידושיו למס' כתובות (שם) בשם אביו הר"ר שמואל זצ"ל לגבי העברת נחלה מישמעאל ליצחק, וז"ל: "שמעתי מאבא מארי זצ"ל שזה פירוש הפסוק פר' וירא (כא, י-יא) 'וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו, ויאמר ה' אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה', ופירש"י: בקול נבואתה ורוח הקודש שלה. ע"ש. ומה ענין רוח הקודש ונבואה לכאן; ועוד, מאי טעמא הרע לאברהם, וכי היה רוצה להחזיק בבן מצחק עבודה זרה וגילוי עריות ושופך דם; ועוד מה לו להאריך 'על אודות בנו', והיה די באמרו 'וירע הדבר בעיני אברהם' ותו לא... אלא דודאי לא הרע לו לשלוח ישמעאל על שהיה מצחק, אך הרע לו 'על אודות בנו' דייקא, בנו של ישמעאל, דדילמא נפיק מיניה בנין דמעלי, והוה עבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא. ואמר לו הקב"ה 'אל ירע בעיניך... כי כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה' - בקול רוח הקודש, שסכתה ברוה"ק דלא נפקי מיניה בנין דמעלי לעולם, דבכה"ג בודאי שרי לעבורי אחסנתא, ודפח"ח" (כעין זה איתא בספר 'באר שבע' סנהדרין צא. ד"ה ולבני, ובספר 'צידה לדרך' חיי שרה כד, י).
ביסוד זה מבאר החת"ס (תו"מ שם) את אשר ענה יעקב אבינו ליוסף כאשר שיכל את ידו ונתן יד ימינו על ראש אפרים, וכדכתיב (בראשית מח, יט): "וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים", דלכאורה, ממה נפשך, אם בלא ברכתו כך יהיה, אם כן ברכתו יתירה היא, כי בין כך יהיה כך, ואם בכח ברכתו אחיו הקטן יגדל, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה, הלא מנשה הבכור, ומדוע נתברך אפרים.
ומיישב הדבר כמין חומר, דהנה יוסף הצדיק בראותו שאביו מקדים את אפרים לענין נחלה, נתקשה לו הדבר מאוד, כי הלא אמרו חכז"ל "לא תהוי בעבורי אחסנתא דלמא נפקא מניה בנין דמעליה", והסיק יוסף מכך, שבוודאי צפה יעקב ברוח קדשו, שלעולם לא יפקו בנין דמעליא ממנשה, וזה כבר הרע ליוסף מאוד, ועל כך השיב לו יעקב אבינו, כי אין הדבר כן, שגם ממנשה יצאו בנים טובים, אלא, "צופה אני בכל הצדיקים שיצאו משניהם, ולעולם יהיו צדיקי אפרים ראוי להקדימם לפני צדיקי מנשה". וזהו שאמר: "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל", כלומר, גם ממנשה יצא זרעא מעליא, "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים", כי אחיו הקטן יגדל ממנו תמיד, "ולעולם יהיו צדיקי אפרים ראוי להקדימם לפני צדיקי מנשה".
הגה"ק רבי שלמה קלוגר זצ"ל בספרו 'חכמת התורה' (פר' ויחי בפסוק ואני נתתי, שנת תרכ"ג) עמד ג"כ בזה, וכתב לחדש, שכלל זה - "לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה" - נאמר רק "במי שמקיים את התורה במצווה ועושה, דזה עושה בגזירת שמים, זה אסור לו לעשות רק כפי רצונו ית', אבל מי שמקיים רק בתורת אינו מצווה, כיון שהוא עושה רק כפי שכלו, אז אם מבין שזה הבן רע, מותר לו לעבורי ליתן זה לבן טוב", והיינו, כי מי שמקיים את התורה אך ורק בגלל שנצטווה, עליו להתנהג בכל עניניו כפי רצונו ית', גם כשאין הדבר מובן כפי השגת שכלו, אכן, מי שמקיים התורה והמצוות בגלל שכלו הישר, אזי לא שייכא אזהרה זו, כי לפי שכלו הריהו רואה שבן זה אינו מתנהג כשורה, ואם כן לפי השכל הישר והפשוט לא מגיע לו שום ירושה, ואדרבה לפי דעתו נכון לו להיות "עבורי אחסנתא". ולכן האבות הקדושים, הגם שקיימו כל התורה כולה, לא היה הדבר כי אם בבחינת אינו מצווה ועושה, במה שקיימו את התורה לפי השגת שכלם, וכאשר שכלם הגיד להם שעליהם ל"עבורי אחסנתא", הרי שפיר עשו כן.
ביסוד זה מיושב שאר הפעמים שמצינו אצל האבות הקדושים שהעבירו נחלה, כגון אברהם - מישמעאל ובני קטורה ליצחק, יצחק - מעשו ליעקב, וכן יעקב - מראובן ליוסף, ולענינינו ממנשה לאפרים (ראה עוד 'שמע יעקב' להגרי"י אלגאזי זצ"ל פר' ויחי).
