גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ס"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קמב ע"ב

דרושים נפלאים למה פירסם שמואל בפני עשרה את הדין שהמזכה לעובר קנה?

במסקנת סוגיית "מזכה לעובר" איתא בגמרא (קמב ע"ב): "אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן, המזכה לעובר לא קנה (-כי אין אדם מקנה לדבר שלא בא בעולם, ועובר נחשב דבר שלא בא לעולם), ואם תאמר משנתנו [ששנינו (קמ ע"ב): "האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר נוטל מנה" וכו', ומשמע שהמזכה מתנה לעובר קנה], הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו [לכן "גמר ומקנה בכל לבו" הגם שעדיין אינו בעולם, "אבל לעובר אחר לא קנה" (עי' רשב"ם)], אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה (-מבגדד. רשב"ם), פוק אייתי לי בי עשרה ואימר לך באפייהו: המזכה לעובר קנה" [כי רצה לפרסם את דעתו ש'המזכה לעובר קנה' כפשטות דין המשנה], והסיקו בגמרא: "והלכתא, המזכה לעובר לא קנה".

ויש להבין לאיזה צורך ותועלת רצה שמואל לפרסם את פסקו לפני עשרה בני אדם. ובספר 'כוס ישועות' כתב לפרש בדרך חידוד על פי דברי הגמרא בכתובות (ז:): "גופא, אמר רב נחמן, אמר לי הונא בר נתן, תנא מנין לברכת חתנים בעשרה, שנאמר (רות ד, ב) 'ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה', ורבי אבהו אמר מהכא (תהלים סח, כז) 'במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל' (ועי' רש"י: "על ברכת מקור [היינו, ברכת נישואין, שתכליתו פריה ורביה] צריך קהל, והיינו עשרה..."), ורב נחמן בהאי קרא דרבי אבהו מאי דריש ביה, מיבעי ליה לכדתניא, היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים, שנאמר 'במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל' (כלומר, למדים מפסוק זה שגם השוהים ברחם אמותיהם אמרו שירה על הים)... ורבי אבהו בהאי קרא דרב נחמן מאי דריש ביה, ההוא מיבעי ליה למידרש 'עמוני' ולא עמונית 'מואבי' ולא מואבית (כלומר, שכינס בועז עשרה זקנים לדרוש בפניהם 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית', ולא כנסם לצורך ברכת חתנים), דאי סלקא דעתך לברכה, לא סגיא דלאו זקנים, ואידך אי סלקא דעתך למידרש לא סגיא דלאו עשרה (כלומר, כי אם כינס את הזקנים לדרוש הלכה זו, מדוע הוצרך לעשרה דייקא), אין לפרסומי מילתא, וכדאמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה, פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו, המזכה לעובר קנה והלכתא המזכה לעובר לא קנה".

והנה, לשמואל שסובר 'מזכה לעובר קנה', הקשו בתוס' (כתובות שם) מהא דמצינו (שם נח:) שסובר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולכאורה מבואר בסוגייתנו (קמא:) שאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם, וא"כ היאך סובר שמואל המזכה לעובר קנה, הלא עובר כדבר שלא בא לעולם דמי וא"א להקנות לו. וכתבו בזה שתי דרכים: א] שמואל סובר שעובר נחשב דבר שבא לעולם, ובכן שפיר אפשר להקנות ולזכות לעובר; ב] שמואל חולק בסוגייתנו, וסובר שאדם מקנה לדבר שלא בא לעולם, יותר ממה שמקנה דבר שלא בא לעולם, ולכן שפיר המזכה לעובר קנה. ונפקא מינה למעשה בין שתי דרכים הללו - לגבי הקונה או מקנה עובר במעי בהמה, דלדרך הא' - חל הקנין, כי עובר נחשב דבר שבא לעולם, ואילו לדרך הב' - לא קנה, כי עובר נחשב דבר שלא בא לעולם, ושמואל סובר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אולם, יכולים להקנות לאדם שעדיין לא בא לעולם, ולכן המזכה לעובר שפיר קנה.

והעלה ה'כוס ישועות' שב' דרכים אלו בדעת שמואל תלויין במחלוקת האמוראים במקור הדין שברכת חתנים היא בעשרה, שאם הוא נלמד מבועז שכינס עשרה אנשים לברכת חתנים, ואילו מהפסוק: "במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל" למדים "שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים", הרי נלמוד מזה ש"יש מציאות לעובר במעי אמו וכבא לעולם דמי... דעובר יודע ומשכיל בבטן אמו", וכדרך הא' של תוס'. אבל אם נאמר שמה שכינס בועז עשרה אנשים היה לפרסם את ההלכה של 'עמוני ולא עמונית', ואילו מן הפסוק: "במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל" למדים ש'ברכת חתנים בעשרה', לא נדע שיש מציאות לעובר במעי אמו, שהרי לפיכך לא אמרו העוברים שירה על הים.

ולכן, כדי שלא יטעו התלמידים בדעתו של שמואל, ויסברו ששיטתו היא שעובר נחשב כדבר שבא לעולם - כשם שאמרו שירה על הים, לפיכך אמר: "פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו, המזכה לעובר קנה", ולפרסומי הלכה זו אמר כן, ורמז בזה שעשה כשם שעשה בועז שכינס עשרה זקנים לפרסם את ההלכה, ומכך ילמדו שברכת חתנים נלמדת מהפסוק: "במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל", וא"כ אין ראיה שעובר נחשב כדבר שבא לעולם, ואפ"ה המזכה לעובר קנה, שהגם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מכל מקום מקנה לדבר שלא בא לעולם (הדברים הורחבו כפי שהביאם נכדו רבינו החת"ס בחידושיו כתובות שם).

רבינו ה'חתם סופר' בדרשותיו (ער"ח אדר שנת תקס"א) כתב בזה בדרך דרוש, כי "הנה, ביבמות (סז.) פירש"י 'בגדתאה' - 'בעל אגדתא', וי"ל שזה רב חנא בעל אגדתא, רגיל הוה לדרוש ברבים בענינים שונים, ודרכו נמי להמשיל בני ישראל בגלות לעובר במעי אמו, ואולי עי"ז יתפקרו דלת העם לאמר, אם כן אין ממש ביעודנו, ד'המזכה לעובר לא קנה' (כלומר, כי כל ההבטחות ליציאה מן הגלות אינן חלות, כי המזכה לעובר לא קנה), לכן א"ל שמואל: 'אייתי לי בי עשרה' לפרסם באנפייהו דאין הדין כן אלא המזכה לעובר קנה".

וממשיך החת"ס: "אמנם אנן לא קיי"ל כן, אלא 'המזכה לעובר לא קנה', וא"כ מה נתרץ על קושיא זאת, וי"ל ג' תירוצים: א] המזכה לעובר לא קנה הוא משום שלא בא לעולם, ואין בידינו להוציאו לעולם, משא"כ הקב"ה בידו להוציא העובר לעולם ולפדותו בכל רגע, על כן הוי ליה כמו שבא לעולם, דכל שבידו לאו מחוסר מעשה (עי' קידושין סב:) והמזכה לעובר כזה קנה; ב] אמרינן בבבא בתרא (קמב.) שהגם שהמזכה לעובר לא קנה אמנם אם אמר 'לכשתלד, קנה', והקב"ה נמי מבטיח אותנו היעודים 'לכשנצא מהגלות'; ג] דבעובר ישראל קנה מהקב"ה, דמסקינן 'בבנו כולי עלמא מודו דקנה', כי 'דעתו של אדם קרובה אצל בנו', וישראל נקראים בנים אפילו במעי אמן, שהרי אפילו רביעותיהן של ישראל הוא מונה (עי' נדה לא.) וא"כ דעתו קרובה אצל בנו וגמר ומקנה".