הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אסמכתא ועשאוה כשל תורה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קמז ע"א-ע"ב
א"ר זירא אמר רב: מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה?
שנאמר: +במדבר כ"ז+ והעברתם את נחלתו לבתו,
יש לך העברה אחרת שהיא כזו,
ואי זו? זו מתנת שכיב מרע.
רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מהכא: +במדבר כ"ז+ ונתתם את נחלתו לאחיו,
יש לך נתינה אחרת שהיא כזו,
ואי זו? זו מתנת שכיב מרע.
... רב מנשיא בר ירמיה אמר, מהכא: +מלכים ב' כ'+ בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה - בצואה בעלמא.
רמי בר יחזקאל אמר, מהכא: +שמואל ב' י"ז+, ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור... וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק - בצואה בעלמא.
... ורבא אמר רב נחמן: מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא, שמא תטרף דעתו עליו.
... אינה של תורה ועשאוה כשל תורה.
מבנה הסוגיה:
1.
מקור 1 מהתורה לדין, שמתנת שכיב מרע נקנית "בלא קנין" [רשב"ם]:
א"ר זירא אמר רב: מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה?
שנאמר: +במדבר כ"ז+ והעברתם את נחלתו לבתו,
יש לך העברה אחרת שהיא כזו,
ואי זו? זו מתנת שכיב מרע.
2.
מקור 2:
רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מהכא: +במדבר כ"ז+ ונתתם את נחלתו לאחיו,
יש לך נתינה אחרת שהיא כזו,
ואי זו? זו מתנת שכיב מרע.
3.
הסבר מדוע כל דעה לא "מקבלת" את הדעה השניה:
ורב נחמן מאי טעמא לא אמר מוהעברתם?
ההוא מיבעי ליה לכדרבי; דתניא, רבי אומר: בכולן נאמרה בהן נתינה וכאן נאמרה העברה,
אין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת,
הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה.
ור' זירא מאי טעמא לא אמר מונתתם?
אורחיה דקרא הוא.
4.
מקור שלישי - מדרשת פסוק בנביא:
רב מנשיא בר ירמיה אמר, מהכא: +מלכים ב' כ'+ בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה - בצואה בעלמא.
5.
מקור רביעי - מדרשת פסוק בנביא:
רמי בר יחזקאל אמר, מהכא: +שמואל ב' י"ז+, ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור... וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק - בצואה בעלמא.
6.
ויש לשאול מדוע כאן הגמרא לא עורכת השוואה בין שתי הדעות שכל אחת מהן מבססת על דברי נביא.
7.
והאם שתי הדעות - 4+5 - [שנדרשות מפסוקים בנביא] חולקות על שתי הדעות - 1+2 - שהם נדרשות מפסוקים בתורה.
7.1
אומר תוס' הרא"ש, שגם כאשר חז"ל מביאים פסוקים שאינם מן התורה זה יכול להיות דאורייתא, כי כנראה למדו זאת מהלכה למשה מסיני!
8.
דיון דרך אגב בצוואה של אחיתופל:
ת"ר, שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו:
אל תהיו במחלוקת...
אמנם לא מדובר שם בחלוקת ירושה, אבל משתמע מהכלל של "אל תהיו במחלוקת" - להסכים למתנת השכיב מרע, למרות שפוגע כנראה בירושת הבנים!
[להשוות בין אחיתופל לקורח!]
9.
דעה "הפוכה" לכל הנאמר לעיל:
ורבא אמר רב נחמן: מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא, שמא תטרף דעתו עליו.
דין מתנת שכיב מרע היא "מדרבנן בעלמא".
9.1
"מדרבנן בעלמא" - 2 מופעים בש"ס. האם יש לביטוי זה משמעות מיוחדת?
והאם דין שהוא "מדרבנן בעלמא" הוא "חלש" יותר מדין שהוא "מדרבנן"!
10.
הגמרא מקשה מדין אחר של רב נחמן על דבריו לעיל בסעיף 9 [שם דברי רב נחמן הובאו שאמר בשםם רבה בר אבוה]:
ומי אמר רב נחמן הכי? והא אמר רב נחמן, אע"ג דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו - מחול, ואפילו יורש מוחל,
מודה שמואל, שאם נתנו במתנת שכיב מרע דאינו יכול למוחלו;
אי אמרת בשלמא דאורייתא, משום הכי אינו יכול למחול,
אלא אי אמרת דרבנן היא, אמאי אינו יכול למחול?
משם מוכח שרב נחמן סובר שמתנת שכיב מרע היא דין דאורייתא.
11.
יישוב הסתירה:
אינה של תורה ועשאוה כשל תורה.
מסקנה: רב נחמן סובר שמתנת שכיב מרע היא ["נוצרה"] מדרבנן אבל חזקו אותה ["תוקפה"] שתהיה כעין של תורה שהיורש של המלוה אינו יכול למחול על החוב אחרי ששטר החוב הוקנה על ידי השכיב מרע לאדם שלישי.
12.
מה יאמר רב נחמן על כל הדעות לעיל [גם על הדעה שלו עצמו] שהסתמכו על פסוקים?
12.1
אומרים הפרשנים: הפסוקים לעיל מטרתם "עצה טובה קמ"ל" - עצות לשכיב מרע כיצד כדאי לו לנהוג.
13.
אולי אפשר לומר ["חידוש"]: הפסוקים רומזים שלעתיד לבוא - בימי המשנה והתלמוד - חכמים יעשו חיזוק לצוואה, שההקנאה תהיה "כשל תורה"!
14.
תוספות מסכת בבא בתרא דף קמז עמוד א:
ביחס למקור 2, שבשלב ראשון הגמרא הביאה, שרב נחמן סובר שמתנת שכיב מרע היא "מן התורה".
מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה כו' - לאו מן התורה דוקא קאמר דהא רב נחמן גופיה אית ליה לקמן דאינה כשל תורה ועשאוה כשל תורה
אלא אסמכתא בעלמא הוא דקאמר
והא דקאמר מאי טעמא לא אמר מוהעברתם
הכי פי' מאי טעמא לא מפיק אסמכתא דידיה מן והעברתם
וכי האי גוונא איכא בפרק קמא דמועד קטן דף ה.) גבי ציון שהוא מדרבנן ופריך התם והא (מהכא נפקא) והא מיבעי ליה לכדתניא כו' ועל כרחך ציון מדרבנן היא כדאמר בפ' דם הנדה (נדה דף נז.).
הוא מוכיח שגם בלימוד דין דרבנן שיש לו אסמכתא מפסוק ניתן לדון באותו פירוש, למרות היותו אסמכתא "בלבד".
14.1
יד מלאכי כללי התלמוד כלל יט:
אסמכתא, אין דרך הש"ס לדקדק בה ולמימר רבי וכו' ורבנן וכו' וכדדייק עליה הש"ס דרשה גמורה היא, כן כתבו התוס' בפרק ואלו נאמרין [דף] ל"ב ב' סד"ה ורבי,
ולדידי אפשר דלזה נתכוון הר"ש בריש פ"ג דכלאים במ"ש ובהדיא מוכח בירושלמי דקרא עיקר דרשה ולאו אסמכתא מדדריש נמי מקרא טעמא דר' יהודה דאמר בסיפא ששה ע"ש,
וכן מצאתי לר' בצלאל בשיטה מקובצת על בבא מציעא דף ק"מ ע"ד וכן כתב בעל קול הרמ"ז על המשניות דף ק"ג ע"א.
לא כתוס' שמבואר לעיל בסוף סעיף 14.
14.2
אבל הוא מביא כמה הוכחות לשיטת תוס' בסוגייתנו, שגם בפסוקים שהם "רק" אסמכתא לדין מסויים מתנהל דיון בגמרא לגבי אופן הדרשה.
ולי אני הדיוט צריך תלמוד בתוספות דיומא דף ד' דיבור המתחיל נכנסו שכתבו דדרשה דכאשר עשה כיום הזה צוה ה' וכו' אסמכתא היא ועינינו הרואות דשקיל וטרי בה תלמודא טובא התם
וכן בפרקא קמא דנזיר דף ה' א' תלמודא שקיל וטרי על קראי דרב מתנא ובר פדא דמינייהו ילפי לסתם נזירות שלשים יום הגם דאסמכתא אינון כמו שכתב שם הרמב"ם בפירושו
וכן בפרק כל היד [דף] ט"ז ב' דקאמר תלמודא מאי קראה שהיא אסמכתא כידוע, שקיל וטרי בהו הש"ס ע"ש
וכן מצאתי להתוס' גופייהו בפרק מי שמת [בבא בתרא דף קמ"ז א' דיבור המתחיל מנין] שכתבו דאשכחן גבי אסמכתא דשקיל וטרי עלה תלמודא יע"ש
ועיין עוד תוס' עירובין דף כ"ג ב' ד"ה פשטיה
וכעת לא באתי לכלל יישוב.
שוב ראיתי בספר מים חיים להפרי חדש דף כ"ח ע"ג שכתב דההיא דריש יומא דרשא גמורה היא ושכן מוכח מהירושלמי:
15.
מסקנה אגבית מדברי תוס' לגבי הביטוי "אמר רב... אמר רב...":
בסוגייתנו רב נחמן מביא בשמו של רבו - רבה בר אבוה - פסוק מספר במדבר - לעיל בסעיף 2.
15.1
אם נאמר ש"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה" הכוונה היא שרב נחמן אמר משמו של רבה בר אבוה אבל אין הכרח שהוא סובר כמותו, אלא הוא סובר כמו שמובא בעמוד ב, שהדין איננו מן התורה - בסעיף 10 - יוצא שאין סתירה בדברי רב נחמן והוא באמת סובר שהדין של "מתנת שכיב מרע" תוקפו מדרבנן והפסוק כאן הובא רק לשיטתו של רבה בר אבוה ולא לשיטת רב נחמן תלמידו.
15.1.2
וכך יסברו הראשונים שטוענים שבשלב זה הגמרא מפרשת שבאמת מקור הדין מן התורה, וכך משמע מהריטב"א בסוגיה.
15.2
אבל תוס' לא מסביר כך, וכנראה, שדעת תוס' היא שכל ביטוי "אמר רב... אמר רב..." משמעו הוא, שהרב שמוסר בשם רבו גם הוא עצמו מסכים לדבריו, ולכן יש סתירה בדברי רב נחמן, ולכן התוס' מתרץ שהבאת הפסוק על ידי רב נחמן – רק אסמכתא בלבד.
15.3
ומה ההבדל בין שתי המימרות של רב נחמן? אלא יש לומר שהסוגיא הראשונה אומרת שמקור הדין מדרבנן אולם הסתמכותם היא על "אסמכתא", כלומר, יש לחכמים סמכות לקבוע דין אם יש להם "אסמכתא" גם אם הדין לא מבוסס על סמכות ספציפית של "הפקר בית דין הפקר", - ולא כאמור לעיל בסעיף 12.
ולפי המימרא השניה חכמים תיקנו על סמך סמכותם של "הפקר בית דין הפקר", ובלי קשר לפסוקים.
