צניעות וענווה / רפי זברגר

בבא בתרא קמג ע''ב

הקדמה

בדפים אלו אנו עוסקים בצוואות ''לא ברורות לגמרי''. כמו למשל: 
1. ''קני כחמור'' – אדם מקנה לחברו ואומר לו שיקנה כמו חמור. חמור הרי אינו קונה, אם כן, גם חבר לא יקנה
2. אדם האומר לאשתו: נכסי לך ולבנייך – לא ברור מהו החלק של האשה ומהו החלק של הבנים.
3. אדם אשר שלח לביתו ''חתיכות מעיל/בגד'' ולא ברורה החלוקה של הבגד בין יושבי הבית (בנים, בנות, כלות וכו'). 
 

הנושא

היום נדון במקרה נוסף אשר לא ברורה החלוקה שלו: ההוא דאמר להו: נכסיי לבניי, הוה ליה ברא וברתא
אדם אשר ציווה את נכסי לבניו. היו לו בן ובת. לא ברורה כוונתו במילה בניי? הגמרא מסבירה את ההתלבטות:
מי קרו אינשי לברא בניי (ולסלוקי לברתא מעישור קאתי), או דלמא לא קרו אינשי לברא בניי, ולמושכה לברתא במתנה קאתי?
האם אנשים מכנים בן אחד בלשון רבים ''בנים'', במטרה ''לסלק את הבת מעישור נכסים'' (תקנת חכמים המחייבת את היתומים, להפריש לבת עשירית מהנכסים, בנוסף למזונות שהיא זכאית עד לחתונתה מחדש), ואז כוונת דבריו ''בניי'' היא רק לבן היחיד שיש לו. או שמא לא קוראים לבן אחד ''בנים'', והעובדה שהוא אמר ''בניי'', כדי לצרף את הבת למתנה.
כדי לענות על השאלה מביאים בגמרא שלוש דעות, כאשר כל דעה מביאה את המקור מפסוק אחר בתנ''ך.
1. אביי: וּבְנֵי דָ֖ן חֻשִֽׁים (בראשית מ"ו, כ"ג) – למרות שיש רק בן אחד כותבת התורה וּבְנֵי בלשון רבים.
2. רבא דוחה את אביי דלמא כדתנא דבי חזקיה: שהיו מרובין כחושים של קנה! - אולי הכוונה במילה חֻשִֽׁים שהיו הרבה ילדים כמו ''חושים'' של קנה.
ולכן רבא מביא פסוק אחר: וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב (במדבר כ"ו, ח'). שוב אנו רואים, כי התורה מכנה איש אחד וּבְנֵ֥י 
3. רב יוסף: וּבְנֵ֥י אֵיתָ֖ן עֲזַרְיָֽה (דברי הימים א ב', ח') – שוב כינוי לאדם אחד בלשון רבים: וּבְנֵ֥י 
 

מהו המסר?

ראינו מספר מקורות התנ''ך, המלמדים אותנו, כי הלשון המקראית, משתמשת בלשון רבים גם ליחיד.
השאלה היא באמת מדוע? מה הסיבה לקרוא ליחיד בלשון רבים? מה המשמעות של התופעה?
נסביר לפי אחד ההסברים: הקדוש ברוך הוא כביכול, "נטל עצה מהמלאכים" לגבי בריאת האדם.
וכהסברו של רש''י: "נעשה אדם. ענוותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן ... 'נעשה אדם', אף-על-פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום לאפיקורסים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן".
יש מידת צניעות וענווה להשתמש בלשון רבים. כביכול האדם אומר: לא רק אני אומר את הטענה הבאה, אלא גם כל הגורמים ש"התייעצתי" איתם...


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]