טעמא ידעינן הלכתא עבדינן
בבא בתרא קלו ע"א
"אמר ליה: טעמיה דרבי יוסי לא ידענא, הלכה איבעי מיניה?".
סוגיה זו נמצאת גם במסכת גיטין דף עב ע"א. דומה לזה אמר רב אשי לעיל בדף קז ע"ב: "טעמא דאחרים לא ידעינן הלכתא עבדינן כוותייהו?".
גמרות אלו קרובות לדברי רבא לעיל בדף קל ע"ב: "כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו... לאחר מיתה... מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות". שאין פוסקים הלכה נגד הבנת והגיון הפוסק.
וכך פסק הש"ך ביורה דעה: (בסוף סימן רמב פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר, סעיף ד) "אם תמצא לפעמים... או שקול הדעת וכיוצא בזה יש לעשות כפי מה שיראה בעיניו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם הוא בר הכי שיודע להכריע ולהבין ולהורות".
ואף שאמרו במסכת יבמות דף מז ע"א: "פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! מהו דתימא מסתבר טעמא דרבי יהודה, דקמסייעי ליה קראי, קמ"ל". וכן במסכת נדה דף ל ע"ב: "ויחיד ורבים הלכה כרבים, פשיטא! מהו דתימא: מסתברא טעמא דרבי ישמעאל, דקמסייע ליה קראי, קמ"ל". וכן במסכת נדה דף מט ע"א: "יחיד ורבים הלכה כרבים! מהו דתימא: מסתברא טעמא דרבי מאיר, דקא מסייע ליה קראי - קמ"ל". אמרו שם רק שמסתבר כיחיד, אולם גם דעת הרבים היתה מובנת, אם כי יותר בדוחק. ואילו לא היו מבינים כלל את סברת הרבים לא היו פוסקים כמותם.
