סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כרשב"ג

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא בתרא קלח ע"א

 

אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר, ושתק ולבסוף צווח - 
באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן; 
דתניא: הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים, ואמר הלה אי אפשי בהן, 
אם היה רבן שני כהן - הרי אלו אוכלין בתרומה; 
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה אי אפשי בהן - כבר זכו בהן יורשין; 
והוינן בה: ות"ק, אפילו עומד וצווח! 
אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: 
בצווח מעיקרו - דכולי עלמא לא פליגי דלא קני, 
שתק ולבסוף צווח - דכולי עלמא לא פליגי דקני, 
כי פליגי - שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח, 
דתנא קמא סבר: מדשתיק קנינהו, 
והאי דקא צווח - מהדר הוא דקא הדר ביה; 
ורבן שמעון בן גמליאל סבר: הוכיח סופו על תחלתו, 
והאי דלא צווח עד השתא - דסבר: כי לא מטו לידי מאי אצווח. 
 

1.
מחלוקת בסוגייתנו לגבי מי שצווח אחרי ששתק בזמן קבלת מתנה באמצעות זיכוי של אדם אחר דווקא.

2.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קלח עמוד א:
דעת רשב"ג:

יורשין - כלומר ראשון או יורשין

הצווחה מתקבלת והמתנה מתבטלת.

3.

ולרבן שמעון לא סבירא ליה האי דריש לקיש דאמר בכריתות בפרק המביא הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה,
דסבירא ליה לרבן שמעון דאדעתא דהכי יהיב ליה דאי לא בעי מקבל מתנה תיהדר ליה והכי מפרש בכריתות

דעת רשב"ג בברייתא בסוגייתנו איננה כשיטת ריש לקיש במסכת כריתות דף כד.

4.

ומיהו הלכתא כריש לקיש
ובהך פלוגתא נמי הלכתא כרבנן

הלכה כריש לקיש שם, וממילא כתנא קמא בסוגייתנו, ולא כרשב"ג בסוגייתנו.

5.
והוא מקשה:

דהא דקי"ל "הלכה כרשב"ג במשנתנו"

הרי הכלל הכללי הוא, שהלכה כרשב"ג במשנה באופן כללי.

5.1
והוא מיישב:

היינו משנה
אבל ברייתא לא אלא הלכה כרבנן

רק אם דעת רשב"ג מוזכרת במשנה והוא חולק על תנא אחר - הלכה כמותו,
אבל בברייתא לא תקף כלל זה שהלכה כמותו.

5.2

דמשנתינו מתני' משמע
אבל היכא דאמרי' משנה היינו נמי ברייתא
כדאמרי' בעלמא (גיטין דף סז) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומשו"ה קי"ל כותיה בין במשנה בין בברייתא.

הביטוי "משנה" כולל גם ברייתא, אבל הביטוי "משנתנו" מתייחס רק למשנה דווקא.
ונראה לי שמדובר רק כאשר הביטויים "משנה" ו"משנתנו" מוזכרים דווקא בכללי הפסיקה בגמרא.

6.
והאחרונים דנים בהרחבה האם באמת הכלל שההלכה כרשב"ג במשנתנו – גם בברייתא.

7.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ט הלכה ו:

הכותב נכסיו לאחר וזכה לו על ידי אחר והיו בהן עבדים ושתק זה שנתנו לו ואח"כ צווח ה"ז ספק אם זה שצווח הוכיח סופו על תחילתו ועדיין לא יצאו מרשות ראשון או זה שצווח אחר ששתק חזר בו, לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו שני ישראל והראשון כהן בין שהיה רבו ראשון ישראל והשני כהן.

הרמב"ם לא פוסק לא כתנא קמא ולא כרשב"ג אלא כספק.

7.1
רדב"ז הלכות תרומות פרק ט הלכה ו:
מקשה על הרמב"ם:

... וא"כ הוה ליה למפסק כרבנן דאע"ג דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה היינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא
והדרינן לכללין יחיד ורבים הלכה כרבים
ואם היה רבן שני כהן יאכלו ואם היה רבן שני ישראל לא יאכלו.

כדברי הרשב"ם לעיל בסעיף 5.1+5.2

7.2
והוא מיישב:

וי"ל מספקא ליה לרבינו אי אמרינן הלכה כרשב"ג בין במשנה בין בברייתא כדאמרינן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי וקי"ל בין במשנה בין בברייתא
או דלמא דוקא במשנה אמרינן הלכה כרשב"ג ולא בברייתא ולפיכך אזלינן לחומרא ולא יאכלו. כנ"ל לתרץ דברי רבינו אבל עדיין צריך תלמוד:

כנראה שהרמב"ם מסתפק שמא הלכה כרשב"ג נגד תנא קמא לא רק כשמחלוקתם מובאת במשנה אלא גם כשמחלוקתם מובאת בברייתא.
לכן הרמב"ם פסק בסוגייתנו במחלוקת בין חכמים ורשב"ג – ספק.

7.2.1
ראה גם גמרא, מהדורת "מתיבתא" דף קלח עמוד א' הערה ח, וראה במתיבתא , שם, "ילקוט באורים", עמ' קמז, בפיסקה "האם הכלל שהלכה כרשב"ג נאמר גם בברייתא" ובהערות, שם, אותיות לו-לז.

7.3
ראה גם מה שכתבנו בעניין זה לעיל - בבא בתרא דף קלג.

8.
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה אות תמז:

תמז. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה (בבא מציעא דף לח ב; ועוד).
וכתב רשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח א ד"ה יורשין), דדוקא במשנה ולא בברייתא.
וכתב הרי"ף ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא דלא קיימא לן כהאי כללא,
דפלוגתא דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן כדאיתא בכמה דוכתי (כתובות דף עז א), ואיכא טובא דלית הלכתא כוותיה, עד כאן.
ובפרק גט פשוט כתב הרי"ף ז"ל (בבא בתרא דף פא מדפיו) והדין כללא לאו דוקא, דלא אמרינן הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא, עכ"ל.

אם יש "טעמא" לדברי רשב"ג הרי שהלכה כמותו.
כנראה, שכוונתו היא שמדובר ב"טעמא" - נימוק רגיל ולא בנימוק "חזק" ומוחלט, שאז תמיד הלכה כמי שמסתבר טעמו, אפילו נגד כל כלל פסיקתי אחר.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר