מתנה על מנת להחזיר
בבא בתרא קלד ע"א
"מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה, והיה משיא בנו, ואמר לחבירו: הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה, ואינן לפניך [אלא כדי] שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה.
אמר לו: אם שלי הן - הרי הן מוקדשין לשמים. אמר לו: לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים. אמר לו: לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומרצין זה לזה, ויהא עון תלוי בראשו. אמרו חכמים: כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת - אינה מתנה".
הקשו הראשונים, הכיצד אמרו: "מתנה על מנת להחזיר שְׁמָהּ מתנה" (קידושין דף ו ע"ב; בבא בתרא דף קלז ע"ב), הלא אין המקבל יכול להקדיש את מתנתו כי אז לא יוכל להחזירה?
וכתב בחידושי הרמב"ן בקידושין דף ו ע"ב: "הקושיא ותירוצה מפורשים בגמרא במקומה - במסכת נדרים (מח ע"א) דאמרינן התם... אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קנה? זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו, זמנין אמר ליה ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. ושמעת מינה בהדיא שלא אמרו אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיא הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עליו, אי נמי דוקא במודר הנאה".
פירוש סוף דברי הרמב"ן "דוקא במודר הנאה", שבמודר הנאה לא ניתן לומר שנתינתו היא רק על תנאי שיחזיר, ואם לא יחזיר יתברר שלא נתן, שהרי אם לא יחזיר יעבור על נידרו! אלא ודאי שכוונתו שלא לתת כלל.
וכך כתב בתימצות תלמידו של הרמב"ן בספר התרומות: (הובא בבבית יוסף ובכסף משנה) "שלא אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בנותן סתם ומעשיו או דבריו מוכיחים שאינו גומר ליתנה, אבל נתן בדעת גמורה על מנת להחזיר הרי היא כשאר כל תנאים דעלמא".
דומה לכך כתב הרא"ש ב"ב פרק ח סימן לח. והביאו להלכה השו"ע בחו"מ רמא, ה: "יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינו מתנה, אלא אם כן שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות מקבל לעשות בה כל חפצו. במה דברים אמורים שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו. אבל אם מפרש, אפילו אם נותנה לו על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה, או אפילו על מנת שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני, הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד".
