הבנת המחשבה המקורית / רפי זברגר

בבא בתרא קלג ע"ב - קלד ע''א

הקדמה

למדנו בדף הקודם על מחלוקת חכמים ורבן שמעון בן גמליאל, לגבי התייחסות האב בנושא ירושה לבנים "שאינם נוהגים כשורה". למדנו שהלכה כחכמים הסוברים כי גם לבן כזה, אין לעקור את הירושה, אלא להשאירה כמו דין תורה.    במאמר של היום, נלמד על סיפור הנוגע לנושא. 
 

הנושא

ת"ר: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל. 
אותו בן אדם, כנראה לא שמע על פסק ההלכה, וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל, כדי להפקיע ירושה מבניו, אשר "אינם נוהגים כשורה". יונתן בן עוזיאל היו מגדולי הדור באותה תקופה, כפי שנלמד בהמשך הדף. כנראה שמעשה האב לא מצא חן בעיניו של יונתן בן עוזיאל, ולכן הברייתא מספרת מה עשה בנכסים שניתנו לו. 
מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש. התייחס לנתינה אליו כמתנה גמורה ולכן, חילק את המימוש לשלשה. שליש מכר לאדם אחר, שליש הקדיש לבית המקדש, ושליש...החזיר לבניו של אותן בן אדם. 
שמאי שמע את סיפור המעשה והגיע ליונתן בן עוזיאל במקלו ובתרמילו. הגיע אליו כדי ''להילחם'' על דעתו, ולצאת חוצץ כנגד מעשיו של יונתן בן עוזיאל. 
הברייתא לא מתארת מה אמר שמאי ליונתן בן עוזיאל, אך הוא כנראה תמה על כך שהחזיר שליש מהנכסים לבנים של אותו בן אדם שרצה להרחיק מהם את הנכסים. השיב לו יונתן: א"ל: שמאי, אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי - אתה יכול להוציא מה שהחזרתי, אם לאו - אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי.
יונתן מוכיח את טענתו, כי אין לו איסור להחזיר את הנחלה לבנים. טענתו היא, שהמוחזקות שלו בנכסים הינה שלמה ומליאה. שהרי אם לא – גם למכור ולהקדיש לא היה יכול. לכן – הוא ''הבעלים השלם'' ויכול אף לתת לאותם ילדים של בעל הנכסים. שמאי הבין כנראה שטעה בגדול, קם הכריז ואמר: הטיח עלי בן עוזיאל! הטיח עלי בן עוזיאל! ''ניצח אותי בגדול", אומר שמאי ללא בושה [איזו ענווה וגדלות!].
הגמרא מנסה להבין את ההווא אמינא של שמאי. מה הוא חשב בתחילה? הכיצד היה כל כך נחרץ כנגד יונתן בן עוזיאל?
עונה הגמרא, כי הוא למד מסיפור ''מעשה בית חורון'', המתואר במשנה במסכת נדרים (מ"ח.). שם מסופר על אדם שהיה מודר הנאה מאביו [אסור לו ליהנות מאביו]. בעת שחיתן את בנו, רצה מאוד שגם אביו יגיע לחתונה, לכן אמר לחבירו, כי החצר [מקום החתונה] והסעודה של החתונה, נתון לו במתנה, כדי שהמקום והאוכל לא יהיה שלו הבן, כך יוכל אביו להגיע לחתונה וליהנות ממנה [לא ייהנה מרכוש של בנו, אלא של החבר]. הלך אותו חבר והקדיש את החצר. 
אמר לו הבן: לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים! קיבלת זאת אך ורק כדי שאבא יוכל להגיע וליהנות. 
כעס החבר ואמר: האם רצית ליהנות ביחד עם אבא, ויהא עון תלוי בראשו! כלומר, האם ביקשת לגרום לכך שהאבא, המודר הנאה מהבן, בכל אופן ייהנה ויעבור על איסור, ואני אסייע בכך? משמע מכאן שהמכירה ''אינה מכירה טובה''. 
 

מהו המסר?

גם לאחר ששמאי הבין שטעה, הגמרא מנסה להבין ולרדת לשורש מחשבתו הראשונה. אנו לומדים מכך להתייחס לכל אדם בכבוד, ולנסות אפילו להבין את "מחשבתו המקורית", גם אם כבר שינה את דעתו, ועכשיו חושב אחרת.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]