להודות בטעות / רפי זברגר

בבא בתרא קלא ע"א

הקדמה

ממשיכים לדון בהלכה של רבי יוחנן בן ברוקא, מהמשנה בדף קכ''ט, אשר נפסקה גם למעשה: אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין, ועל מי שאין ראוי לו ליורשו - אין דבריו קיימין.
במאמר זה נעסוק בדיון הגמרא האם רק כאשר שכיב מרע (אדם הנוטה למות) אומר כך דבריו קיימים, כיוון שהוא ''בר ירושה'' [בלשון הגמרא "בר אורותי"], כלומר, ראוי להוריש מיד כשהולך למות, או שמא, נרחיב את הלכתו של רבי יוחנן בן ברוקא גם לאנשים בריאים, המחליטים לחלק את ירושתם, בשונה מן החלוקה המקראית?
 

הנושא

אמר ליה רב משרשיא לרבא: תא שמע, דאמר לו רבי נתן לרבי: שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה! 
רב משרשיא מספר לרבא, כי רבי נתן - ''החכם שמקורו בבבל", אמר לרבי יהודה הנשיא - מחבר המשנה, כי המשנה כנראה סוברת כמו רבי יוחנן בן ברוקא. מיד מוכיח רב משרשיא את טענתו, מתוך משנה במסכת כתובות (נ''ב:) לא כתב לה בנין דיכרין דיהוין ליך מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יותר על חולקיהון דעם אחוהון - חייב, שתנאי ב"ד הוא!
הפירוש המילולי של ''כתובת בנין דכרין'' – כתובת בנים זכרים. נקדים מספר הקדמות להבנת המושג:
• כתובה היא מסמך התחייבות של הבעל לתת לאשה סכום הנקוב בכתובה, בעת הגירושין או מיתת הבעל. 
• חכמים התקינו שבכל כתובה יש להוסיף תנאי, הקובע כי הבנים אשר יוולדו לאישה זו, ירשו את כסף הכתובה. מדובר במקרה והאשה תלך לעולמה, לפני הבעל, ואז הוא יורש אותה. לאחר מותו יקבלו בניה את כסף הכתובה, ללא קשר לשאר הירושה, אשר יתחלק שוה בשוה בין כל היורשים.
• סיבה לתקנה: כדי שאבות של הנשים לא יחששו לתת ''נדוניה'' מכובדת, כדי שבסופו של דבר יגיע לבנים שלה ולא לבנים של הבעל. 
משנה המצוטטת לעיל קובעת כי גם אם הבעל לא כתב תנאי זה בכתובה, אנו רואים כאילו כתבו זאת והבעל מחויב לכך מכוח תקנת החכמים. דין זה מלמד אותנו כי הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא גם באדם בריא, שהרי הבעל לפני נישואיו בדרך כלל אדם בריא, והוא ''מחלק'' את הירושה כרצונו, כך שחלק הנדוניה שהאשה הביאה, יינתן רק לבנים שלה, ולא לבנים שלו מאשה אחרת. 
רבי ענה לרבי נתן, כי אין הוכחה מכאן: יסבון תנן. כלומר, משנה זו לא עוסקת בבעל המחלק ''ירושה'' לבניו, אלא ''נותן מתנות''. ובמקרה של מתנות כולם מודים שאבא יכול לתת מתנות כאוות נפשו בחיו, כפי שלמדנו במשנה בדף קכ''ו: המחלק נכסיו על פיו...דבריו קיימים. 
לאחר מכן, רבי חזר בו ואמר: ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי – כלומר, דחיתי את הוכחת רבי נתן מכוח ''ילדותי'', הייתי צעיר מידי ולא חשבתי מספיק, שהרי לא יכול להיות שכתובת ''בנין דכרין'' תהיה מכוח מתנה [מוכיח זאת מן העובדה שהבנים הזכרים לא ''טורפים מנכסים משועבדים'' ואם היה משום מתנה, היו יכולים ''לטרוף''].  
 

מהו המסר?

לפעמים אנחנו אומרים דברים ''בצעירותנו'' ומבינים בגיל מאוחר יותר, כי טעות הייתה בידנו. אין זו בושה להודות בכך, ולתלות את טעותנו ב''צעירותנו''. וגם אם טעינו ב..''בגרותנו'' אין בושה להודות בטעותנו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]