סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1030

"איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא"

בבא בתרא קמט ע"א

אדם ששמו איסור שהיה גר, הפקיד בידו של רבא 12,000 זוז, לאותו איסור היה בן ששמו רב מרי, שהורתו היתה שלא בקדושה, ולידתו היתה בקדושה. אשתו של איסור גיורא היתה נשואה לו בגיותו, ובהיותה מעוברת התגיירה יחד אתו, ואז נולד להם בנם רב מרי. והגדרתו של רב מרי ביחס לכל הדינים היא כהגדרת גר ולא כהגדרת יהודי, שהרי אמו התגיירה כשהייתה כבר מעוברת אתו, הורתו שלא בקדושה, ולמרות שלידתו בקדושה, אין לו דין של ישראל, אלא דין של גר. הגיעה שמועה לאוזנו של רבא, שאיסור גיורא נמצא במצב של שכיב מרע, היינו חלה את חוליו האחרון והרי הוא נוטה למות. בידיו של רבא היו 12,000 זוז, שהיו שייכים לאיסור, אם איסור לא יצליח קודם מותו להעביר את הבעלות על אותו ממון לאדם אחר, יזכה רבא בממון ברגע שאיסור גיורא יפטר מן העולם, שהרי גר שמת בלא יורשים, כל הקודם לזכות בנכסיו זוכה בהם. ולמרות שבנו של איסור גיורא רב מרי, היתה לידתו בקדושה, היות והורתו היתה שלא בקדושה, אין הוא נחשב ליורשו של רב מרי, הוא גם לא היה נוכח בשעת מעשה אלא היה בישיבה. החל רבא לדון בינו לבין עצמו: האם יש לאיסור איזו שהיא אפשרות תורנית להעביר את הבעלות שלו על הכסף שנמצא ביד רבא תוך כדי היותו במצב של שכיב מרע, וכך אמר רבא: האם יש אפשרות לאיסור להעביר את הכסף לרב מרי, הרי רב מרי אינו היורש החוקי של איסור, ואם לתת לו במתנה מדין שכיב מרע שכל דבריו ככתובים וכמסורים, וברגע שהוא אומר, הרי זה כאילו שנכתב שטר, אבל מסתבר שאיסור לא יוכל להשתמש בזה כדי להעביר את הממון לבנו רב מרי, זאת משום כלל שרבא מחדש לנו: "מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן". כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה". אדם שע"פ חוקי התורה לא נחשב ליורש, כלפיו לא עשו את התקנה של מתנת שכיב מרע, וא"כ גם אפשרות זו לא ניתנת לאיסור בכדי שיעביר את הכסף שנמצא ביד רבא אל רב מרי, ואם הוא ירצה להקנות אותם עבור בנו רב מרי, הרי המעות אינם נמצאים ביד איסור גיורא, הם נמצאים אצל רבא בבית. ואם הוא יקנה בקנין חליפין את המעות עבור בנו, יש דין: שמטבע לא נקנית בקנין חליפין, והרי הממון שהיה ביד רבא, היה בצורה של מטבעות. ואם הוא ירצה להקנות את המעות בצורה של קנין אגב קרקע, דהיינו: שהוא יאמר לאדם מסוים שיקנה מאיסור קרקע ואגב הקרקע הוא יקנה גם את המעות שנמצאים אצל רבא. רבא ידע שאין לו לאיסור שום קרקע שהוא יכול על ידה להקנות את המעות לרב מרי. ואם הוא יקנה לו ע"י קנין מעמד שלושתם (י"א שזה קנין מהלכה למשה מסיני). שאדם שהפקיד חפץ או מעות ביד נפקד, יכול להעביר את הבעלות לאדם אחר תוך כדי שהות של חפץ הפיקדון ביד הנפקד, זאת בתנאי שהדבר יתבצע במעמד שלושתם הנוגעים בדבר. המפקיד הנפקד והאדם השלישי אליו רוצה המפקיד להעביר את הבעלות, ואם נמצאים שלושתם במקום אחד, והמפקיד אומר לנפקד: החפץ שהפקדתי בידך, רצוני שיהיה מהיום שייך לפלוני במעמד שלושתם ניתן לערוך כזה קניין. סבור רבא לומר: שכאן אין לאיסור אפשרות להעביר את הכסף שנמצא ביד רבא לאדם אחר ע"י מעמד שלושתם, זאת משום הסיבה שרבא ממשיך לומר: "אי שלח לי לא אזילנא". אם איסור ישלח לקרוא לי, אמנע מלבוא בכדי לא לתת לאיסור את האפשרות להיות בנוכחתי ולצוות עלי להעביר את הבעלות לאדם שלישי.

ורבא מסכם עם עצמו: שברגע שאיסור גיורא יפטר מן העולם, יהפוך הפיקדון להיות ממונו הוא. רב איקא בריה דרב אמי הקשה לרבא: מדוע שלא יקנה בקנין "אודיתא" קניין שרבנן חידשו שינהג בין אחרים שלא תמיד יכולים לבצע את המערכת הקניינית הרגילה, וחז"ל תיקנו: שכאשר אדם מודה על דבר מסוים שהוא שייך לאדם אחר וההודעה מתבצעת בפני 2 עדים, הרי הודעה בעצמה משמשת כקניין הנקרא "קנין אודיתא", ע"פ זה יכול איסור להודות בפני 2 עדים שהכסף שמצוי כפיקדון ביד רבא שייך בעצם לבנו רב מרי, ואז יקנה רב מרי את אותם מעות בקניין אודיתא, תוך כדי שרב איקא מפרט את טענתו לפני רבא. הגיעה שמועה לבית רבא שאכן איסור גיורא ביצע קנין אודיתא, הוא הודה בפני 2 עדים שהכסף שנמצא ביד רבא שייך לרב מרי ובכך סיכל את תוכניותיו של רבא. היות ואת שיטת הקניין הזה למד רב איקא בבית מדרשו של רבא. סבר רבא: שדברי רב איקא הגיעו לידיעתו של איסור גיורא, והוא השתמש בזה, הקפיד רבא ואמר: לומדים מן הטענות שנאמרות כאן בבית המדרש ומפסידים לי את כספי.

הרשב"ם בד"ה "אדהכי" כותב כך: "וכל אלו הדברים שאמר רבא הלכות הן". כל מערכת הטענות שרבא פירט, כולם נפסקו להלכה, למרות שהמחדש היחיד של אותם הלכות הוא רבא, הרי הוא מספיק בר סמכא בכדי שנפסוק הלכה על פיו, ולכן מה שרבא חידש: שכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכ"מ, ושאין מטבע נקנה בחליפין, הדברים האלה נפסקים להלכה.

הגאון רבי אלחנן וסרמן ראש ישיבת ברנוביץ מקשה בספרו, קובץ שיעורים על דברי גמ' אלו קושי' חזקה: הגמ' במס' יבמות ע"ז אומרת כלל: "כל ת"ח שמורה הלכה ובא, אם קודם למעשה אמרה שומעים לו אם בשעת מעשה אמרה אין שומעין לו". ת"ח שמורה הלכה מחודשת שעדיין לא נפסקה כך בביהמ"ד והיא נפסקת ע"פ אותו דברי ת"ח, רק בעקבות מעשה שקרה לאותו ת"ח והוא אמור ע"י ההלכה אותה הוא מחדש להרוויח, אין אנו שומעים לת"ח בהוראתו, אא"כ ההוראה נאמרה קודם למעשה, כאשר לא היתה לת"ח שום נגיעה אפשרית, אבל דבר שכבר ארע ורק אחר המאורע התחדש לנו החידוש ההלכתי בבית מדרשו של אותו חכם, אין אנו מקבלים את הוראת הת"ח לפסק הלכה, כך גם נפסק להלכה בשו"ע יור"ד הל' כבוד ת"ח סי' רנ"ב סעי' ל"ו: "ות"ח שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידן אם אמרה קודם מעשה שומעים לו, ואם לא אין שומעין לו, וגם אם אמר את הדבר מסברא אין שומעין לו דלמא מדמה דברים להדדי שאינם דומים". כיצד א"כ שואל רבי אלחנן: אנו פוסקים כרבא בכל אותם חידושים שאותם הוא חידש, כאשר החידושים האלו לא נאמרו מפי רבא, רק כאשר המאורע ארע אצלו, ואותם הלכות היו אמורות להוביל למסקנא כזו שתועיל לרבא, וה"ז ת"ח שמורה ובא לאחר מעשה. הגאון רבי אלחנן נשאר בצ"ע.

בספר מכתבי תורה לאדמו"ר מגור זצ"ל, בעל ה"אימרי אמת" במכתבו אל חתנו רבי יצחק מאיר לוין נשיא אגודת ישראל. מספר האדמו"ר: שהוא פגש את הגאון רבי אלחנן מברנוביץ, רבי אלחנן ושאל אותו את השאלה הזאת, האדמו"ר מספר שם: שהוא ענה לרבי אלחנן תי' שהתקבל בהחלט על ליבו של המקשה, וכך ענה האדמו"ר בעל ה"אימרי אמת": בשלוש מקומות בש"ס, כאן אצלינו בב"ב קנ"ז. וכך גם בעירובין ק"ד. ובמס' נדה ס"ח. אומר רבא דין, ואח"כ התברר לרבא שהדין שאמר לא היה נכון, העמיד רבא דרשן שיאמר בקול את המשפט דלהלן: "דברים שאמרתי טעות הם בידי", הרי שרבא הוכיח את עצמו כדובר אמת וכמודה על הטעות, אצלינו בסיפור עם איסור בסופו של דבר כאשר איסור עשה את קניין האודיתא, שוב נסתלקה נגיעתו של רבא, שהרי כל אותם הלכות שרבא חידש, גם אם נניח שרבא חידש אותם משום הנגיעה שלו, בסופו של דבר לא הצליחו אותם הלכות להשאיר אצל רבא את אותו ממון, בסופו של דבר ע"י הקניין אודיתא הפך הממון להיות של מרי, אילו היה רבא נחשד בעניינו שכל ההלכות שהתחדשו בבית מדרשו היו משום הנגיעה, ברגע שהנגיעה פסקה היה על רבא להודות בטעותו, להעמיד דרשן שיאמר דברים שאמרתי טעות הם בידי, אם רבא לא עשה כך סימן שגם כאשר נסתלקה נגיעתו עדיין היה רבא סבור: שכל אותם הלכות שהתחדשו אמש בבית מדרשו היו לאמיתה של תורה, כך שאנו יכולים להסיק שכל דברי רבא הם להלכה, לא מתוך כך שרבא אמר את הדברים בשעת הנגיעה, אלא מתוך כך שרבא לא חזר בו אחר שנסתלקה נגיעתו, ומתוך כך מסיק הרשב"ם שכל דברי רבא נפסקים להלכה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)