הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

בבא בתרא קלג ע"ב

תלמוד בבלי בבא בתרא קלג, ב:

מתני': "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו; רשב"ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב".

המשנה אומרת לדעת תנא קמא שבפשטות הלכה כמותו שהיהדות אינה רואה ברוח טובה העברת נחלה מבנים שאינם ראויים לאנשים אחרים.

התלמוד הירושלמי ביחס להסתכלות זו מביא פסוק.

תלמוד ירושלמי בבא בתרא ח, ו:

"א"ר בא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הוא אומ' [יחזקאל לב כז] ותהי עוונותם על עצמותם".

מה מלמדנו פסוק זה?

נשים לב שפסוק זה מופיע בספר יחזקאל מעט לפני חזון העצמות היבשות. בחזון העצמות היבשות עם ישראל שבגלות נהיה בחינת עצמות יבשות אומר יבשו עצמותינו, אבדה תקוותינו נגזרנו לנו.

הנביא יחזקאל אומר שאסור להתייאש אי"ה תבוא רוח ותחיה את העצמות – עם ישראל יעלה לארץ ישראל.

לכאורה דין המשנה אינו ברור. כל אדם יש לו מגמה בחיים גם לאחר מותו וכסף בדרך כלל עשוי לעזור במגמה זו. אם כן מה פתאום להוריש לאין סיכוי שיקדם את המגמה של ההורים. התשובה היא שהתלמוד הירושלמי מלמד אותנו מה עומד מאחורי עמדת המשנה. למשנה ברור שהכסף לא ילך לאיבוד. ברור הדבר שהבן יחזור בתשובה, ואם לא הבן הרי שהנכד יחזור בתשובה, ואם לא הוא הרי הנין יחזור בתשובה. אם אדם אינו מאמין בכך, הרי שהוא עצמו בחינת עצמות יבשות, אלו שאינם מאמינים בתחיית עם ישראל. כמו שברור לנו (ואכן בדורנו זה זכינו לראות את הדברים בעינינו) שעם ישראל יקום לתחייה כן ברור לנו שגם צאצאיו של אותו יהודי יחזרו בתשובה (והכסף בסוף יגיע למטרות טובות).

יש כאן דוגמה נוספת לכך שהירושלמי יותר מחבר הלכה ואגדה ויורד יותר לטעמים של הדברים.