למד לשונך לומר איני יודע / רפי זברגר

בבא בתרא קל ע"ב

הקדמה

רבי זריקא פסק בשם רבותיו (על פי שיטת רבי יהודה הנשיא) כי הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא, אשר קבע במשנה, בדף הקודם: אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין, ועל מי שאין ראוי לו ליורשו - אין דבריו קיימין. 
רבי אבא ''תיקן'' את לשונו של רבי זריקא, ואמר כי לא נאמרה ''הלכה'' כרבי יוחנן, אלא ''הורה'' איתמר. הוא הורה לנהוג כך הלכה למעשה. הגמרא מיד שואלת, מה ההבדל בין השיטות, הרי לפי שתי הדעות הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא, עונה הגמרא: מר סבר ''הלכה'' עדיפא, ומר סבר ''מעשה רב'' עדיף. כלומר, האם עדיף לפסוק הלכה פסוקה, או לשמוע כי רב מסוים נהג למעשה כך, ועל פיו לנהוג. במאמר זה נמשיך ונדון בנושא.  
 

הנושא

תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה. 
שנו חכמים במסכת נידה (ז', ב') כי לא קובעים הלכה, לפי קביעת הרב בלימוד, וגם לא לאור מעשיו של הרב, אלא רק אם יאמרו לתלמיד כי זו ''הלכה למעשה'', אז, ורק אז, ניתן לפסוק לאורה כיצד לנהוג למעשה. 
מוסיפה אותה משנה ללמדנו: שאל ואמרו לו הלכה למעשה - ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה.
התלמיד יכול ללמוד מתוך ''הלכה למעשה'' שאמרו לו, אך אסור לו להשוות בעצמו מקרה א' למקרה ב', ולפסוק, כי כמו שפסקו במקרה ב', יסיק הלומד כי ההלכה דומה גם במקרה א'. 
הגמרא תמהה מאוד על הכלל שלמדנו: מאי ובלבד שלא ידמה? והא כל התורה כולה "דמויי מדמינן לה"!
מדוע אסור לדמות מקרה למקרה, והרי, ממשיך המקשן להקשות, כל התורה [הנלמדת בחז''ל] מדמה מקרים אחד לשני?
הרבה מאוד מקומות בגמרא, משווים הלכה אחת לשניה, וכך מגיעים למסקנה הלכתית נוספת ? 
עונה על כך רב אשי, ומסייג את הדין הקודם: הכי קאמר: ובלבד שלא ידמה בטרפות.
טריפה היא כזכור, מום באחד האיברים של הבהמה, אשר ''מטריפה'' אותה ואוסרת אותה באכילה (אך מותר בהנאה).
אומר רב אשי, כי בנושאים מסובכים כמו בטריפות, אין להסיק ממקרה למקרה, ומיד מסבירה הגמרא מדוע: 
דתניא: אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה. 
פסול טריפה הוא מכוח העובדה ''רוב טריפות למיתה'', ומכיוון שמיקום מסוים של חתך באיבר יכול להשפיע, האם הבהמה תמות מן הטריפה או לא - צריך להיות ''מומחה'' בדבר על מנת לפסוק, ולכן רק בטריפה אין לדמות דבר לדבר.  
 

מהו המסר?

יש אנשים ''בטוחים בעצמם'' ומבינים ויודעים לומר כל דבר בביטחון רב. למרות שלא שמעו מפי אנשים ''ברי סמכא'', הם יודעים וקובעים בבטחה את דעתם בכל נושא.
היום ראינו שאין זו דרכה של תורה, אלא ישנה זהירות רבה בפסיקת הלכה. רק אם שמענו מפי רב, את המילים המפורשות ''הלכה למעשה'' אנו רשאים לפסוק הלכה לפיו.
אמנם ניתן לדמות מקרה למקרה, אך גם זו ''תורה'', שרק מומחים ובקיאים מסוגלים ליישמה. בוודאי שבמקרים מסובכים, כמו בהלכות טריפות, חייבים להכיר היטב את כל ההיבטים, קטנים כגדולים, על מנת להיות ראוי לפסוק הלכה למעשה.
אנו אמונים על הכלל, אשר נאמר במסכת ברכות (דף ד', עמוד ב'): למד לשונך לומר איני יודע. עדיף לומר על נושאים שאיננו בקיאים בהם ''איני יודע'', ולא להפגין ביטחון עצמי מופרז ובלתי אמין לחלוטין.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]