בנות לא יזונו
בבא בתרא קלא ע"ב
"בנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן".
ופירש רשב"ם: "אף הבנות אינן נזונות אלא לאחר מיתת אביהם - ובחייו אין כופין אותו לזון את בניו כדאמרינן בכתובות (דף מט ע"ב) אלא כפינן ליה אסיתא בציבורא וליקו ולימא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני".
ופירש שם רש"י: "כפו ליה אסיתא - כפו מכתשת על פיה ויעמוד זה על גב שוליה בגובה שישמעו קולו ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים דעורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני".
מה טעם התקנה. למה תיקנו חכמים מזונות לבנות רק לאחר מיתת האב ולא בזמן חיותו, וכי אינו מן הראוי לדאוג למזונות הבנים, ובודאי הבנות שאין דרכן לצאת ולהתפרנס?
ועוד צריך ביאור, מכל תקנות אושא שהוזכרו שם במסכת כתובות וגם נפסקו להלכה, למה רק תקנה זו: "שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים", לא נפסקה במלואה להלכה עד להגיעם למצוות, אלא רק עד גיל שש?
ועוד צריך ביאור, שאמרו במסכת כתובות דף נ ע"א: "אמר רב יצחק: באושא התקינו, שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו". ופירש רש"י: "מגלגל עם בנו - אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים. יורד עמו לחייו - לרדותו ברצועה ובחוסר לחם". מצד אחד קשה, וכי עד כדי כך? האם ראוי למנוע לחם מפי נער כדי להכריחו ללמוד? ומצד שני קשה ההיפך, וכי שמענו מי שנהג כדבר הזה למנוע פת מפי תינוק כדי לחנכו?!
אלא שבהמשך סוגייתנו מביאה הגמרא מקרים בהם ממנה האב אפוטרופוס שיחלק את נכסיו, ומבאר רשב"ם באריכות שמטרת המינוי היא שיכבדו את האפוטרופוס. דומה הדבר לפתגם השגור: "בעל המאה, הוא בעל הדעה".
אילו היתה תקנת חובה גמורה לפרנס את הבנים והבנות, הדבר היה פוגע בכבוד האב. הבנים היו חשים שמזונותיהם מובטחים להם מכח התקנה, ולא היו מכירים טובה לאב העמל לפרנסם. ומתוך כך גם לא היו מצייתים לדרישתו שימלאו גם הם את חובם בתלמודם. אולם עתה כשיודעים הם שמעיקר הדין מעניק להם אביהם את כל מזונותיהם מתוך חסד, נקל להם יותר להכיר בחסדו ולכבדו ולגמול לו בקיום ציוויו בחינוכם.
זאת ועוד. לא כל ישראל מצייתים מרצונם לכל דברי חכמים, ופעמים קשה אף לכופם לכך. אילו חובת פרנסת הבנים היתה חובה גמורה, היה זה גורם למקצת המרדנים לבקש מפלט ולהשתמט מחובם. וכיון שאמר רבי חנינא בכמה מקומות: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה", העדיפו חכמים להקל על נטייתם הטבעית ממילא של הורים לרחם על יוצאי חלציהם, שיהיו עוסקים בכך מתוך אהבה כשהם אינם מצווים ועושים, ולא כמי שכפאם שד.
