הצעה רצינית / רפי זברגר

בבא בתרא קכח ע"א

הקדמה

בהמשך למשנה אשר למדנו בדף קכ''ו, על אדם המעיד על בנו שהוא בכור, דנה הגמרא במקרים נוספים בהם מעידים על "מעמדם" של אנשים אחרים. 
 

הנושא

הנושא מתחיל בסוף הדף הקודם, וממשיך בתחילת הדף שלנו. רבי אבא שלח לרב יוסף בר חמא את ההלכה הבאה: 
האומר לחבירו עבדי גנבת, והוא אומר לא גנבתי, מה טיבו אצלך? אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה 
אדם תובע את חברו, כי גנב את העבד שלו. הלה מכחיש וטוען כי אינו גנב. חוזר ושואל התובע: כיצד העבד שלי הגיע אליך? עונה לו הנתבע: אתה הוא שמכרת לי, או שטוען שהוא נתן לו את העבד במתנה. 
כאן יש התפתחות מעניינת בדו שיח בין בעלי הדין: רצונך השבע וטול, ונשבע - אינו יכול לחזור בו.
הנתבע בעצם היה יכול לצאת זכאי לגמרי בדין. ומסביר זאת הרשב''ם: למרות שבדרך כלל אנו יודעים כי ל''גודרות אין חזקה'' – גודרות אלו העבדים, ואין אפשרות לטעון כי הם בבעלות האדם אשר מחזיק בהם, כיוון שעבדים אינם נייחים, ויכולים לעבור ממקום למקום, לכן טענת ''מוחזק'' אינה תופשת בהם. אבל ממשיך הרשב''ם ואומר: כל זה נכון בטענת ''מוחזק'' רגילה, אבל אם העבד היה אצלו כבר שלוש שנים, ולמדנו לעיל בפרק ''חזקת הבתים'' כי עובדת היות החפץ בבית הנטען שלוש שנים, בלא כל טענה של ה''מרא קמא'' (בעלים הראשון של החפץ), עובדה זו מהווה ''חזקה'' המקנה למחזיק זכות בעלות על החפץ, אם אמנם טען שהחפץ נקנה או נמסר לו במתנה. ובמקרה שלנו, הנטען טען כך, ויש חזקת שלוש שנים – אם כן, הנטען היה יכול להסתפק בטענתו, אך הוא ''פתח פתח'' לתובע ואמר לו: אם אתה טוען שהעבד שלך – אני ''מרשה לך'' להישבע שאמנם העבד שייך לך ואז אתה יכול לקחת את העבד. 
אומר רב יוסף: הנטען אינו יכול לחזור בו מהסכמתו לשבועת התובע ולנטילת העבד, אינו יכול לטעון כי ''משטה הייתי בך'' ולא התכוונתי ברצינות להצעה זו. 
בנוסף, אינו יכול לטעון כי בדרך כלל ''אין נשבעין ונוטלים'', כלומר ,שבועה בדרך כלל פוטרת אדם מלשלם, ולא מקנה לו זכות נטילה כמו במקרה שלנו – כל הטענות הללו, אין המחזיק בעבד יכול לטעון, אלא - אם אמנם יישבע התובע – עליו להחזיר לו את העבד.  
 

מהו המסר?

למדנו היום כי כאשר אדם אומר אמירה, או מציע ''הצעה רצינית'', הרי שאינו יכול לחזור בו מהצעתו ולומר כי אמר זאת ''לא ברצינות'', או מתוך כוונות ''לשָטוֹת'' את הצד השני. כאשר אדם רציני מדבר ברצינות, צריך כך להתייחס לכך.
קביעה זו נכונה גם ביחס ילדים להוריהם – כאשר ההורה מציע הצעה לילדו, על הילד להתייחס ברצינותו ולכבדו, אבל גם ההורה חייב להתייחס להצעה שלו... ברצינות. לא לבוא זמן קצר לאחר מכן, ולומר ''סתם אמרתי'' או משהו דומה לכך.
מנגד, גם אם הילד מציע הצעה ברצינות, על ההורה להתייחס בכבוד וברצינות לאותה הצעה, וגם הילד בעצמו ''צריך ללכת'' עם ההצעה של עצמו, ולא לבוא להורים ולספר כל מיני סיפורים הגורמים לבטל את ההצעה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]