אמינות / רפי זברגר

בבא בתרא קכז ע"א

הקדמה

בסוף הדף הקודם למדנו את פסקו של רב אמי: טומטום שנקרע ונמצא זכר - אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא: וְהָיָ֪ה הַבֵּ֥ן הַבְּכֹ֖ר לַשְּׂנִיאָֽה (דברים כ"א, ט"ו) - עד שיהא בן משעת הויה. 
לאחר שלמדנו מספר דפים דיני "נחלת בן בכור", אנו דנים ב"ספק בכור''. אחד המקרים של ספק הוא ''טומטום''. 
זהו מושג הלכתי המציין בן אדם שאין לו סימני נקבה וגם לא סימני זכר. וזאת בניגוד ל''אנדרוגינוס'' שיש לו סימנים גם של זכר וגם של נקבה. אומר רב אמי: גם טומטום אשר ''נקרע'' ונתגלו סימני זכרות שלו, ומעתה ואילך אין לנו ספק כי הוא זכר לכל דבר ועניין, בכל אופן, אם הוא בכור – אינו זוכה לקבל פי שניים כמו כל בכור. מקור הדין הוא ''גזירת הכתוב''. בפסוק נאמר וְהָיָ֪ה הַבֵּ֥ן – לומדים מכך כי צריך להיות בן (ללא ספק) משעת לידה, ומכיוון ש''עובדת זכרותו'' נתגלתה בשלב מאוחר בחיו, ולא בעת הלידה – אין הוא מקבל פי שניים כמו כל בכור. 
 

הנושא

רבא מצטט ברייתא אשר ממנה נלמד דין הזהה לדין של רב אמי: הַבֵּ֥ן - ולא טומטום, הַבְּכֹ֖ר - ולא ספק. 
אומרת הגמרא, הדין הראשון בברייתא סובר כמו רב אמי וברור, אך מה משמעות הדין השני בברייתא? 
עונה הגמרא: בא ''להוציא'' ולומר שלא פוסקים כמו רבא, שאמר: שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבא - כותבין הרשאה זה לזה. רבא פסק שאם יש לבעל שתי נשים ושתיהן יולדות בן ראשון בהיחבא, ולא ידוע מי משתיהן ילדה ראשונה, שהבן שלה ייחשב בכור של האבא (דיני בכורה הולך לפי האבא). במקרה זה, מציע רבא שיעשו "חוזה הרשאה'', הנותן לאחד מהם הרשאה לקבל את הבכורה, ואחר כך יתחלקו ביניהם בחלק זה.
רב פפא שאל את רבא, הכיצד אתה אומר דין זה, והלוא חכם בשם רבין, שאל את כל רבותיו, ולא הסכימו לדין זה של רבא, אלא אמרו דין אחר בשם רבי ינאי, בתיקון והסתייגות מסוימת מדבריו של רבא. וכך אמר רבי ינאי: הוכרו ולבסוף נתערבו - כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו - אין כותבין הרשאה זה לזה! 
רבי ינאי מסכים כי ניתן לכתוב הרשאה, אבל רק במקרה והיה זמן בו היה ברור מיהו הבכור, ולאחר מכן שוב התערבו התינוקות, ולא ידעו להבדיל מיהו הבכור – רק במקרה זה, ניתן לעשות הרשאה הדדית ביניהם. אבל אם לא הוכרו ולא ידעו אף לא לרגע אחד מיהו הבכור – במקרה זה, אין היתר לעשות הרשאה, והם אינם מקבלים פי שניים.
לאחר שרבא שמע דברים אלו, לא התבייש והצהיר ברבים: דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי! ולאחר מכן, ציטט את דינו של רבי ינאי, כפסק הלכה. 
 

מהו המסר?

רבא, אחד מגדולי האמוראים, לא התבייש והודה בטעותו. זוהי מעלה גדולה, להכיר בטעות, ולאחר מכן להודות בכך בפני כולם. אדם אמיתי אינו חושש מכך, וכל מעיינותיו לחפש ולגלות את האמת. לא משנה לו, שהוא בעצמו אמר לפני כן דברים הפוכים, אם בסופו של דבר התברר לו כי טעה – אינו חושש להודות בכך.
גם בתוככי המשפחה [ובכל חברה, קטנה כגדולה], אם ''יש אווירה'' של חיפוש האמת, ללא חשש ומורא, ואנשים מוכנים להודות בטעותם, הרי שעובדה זו מוסיפה המון, לקשר הטוב בין בני הבית, לאמון ההדדי ששורר בין כולם, ולהרגשה הטובה, ''שיש על מי לסמוך'' בתוך המשפחה. הָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח', י''ט).


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]