הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מתי הדין המועדף הוא "יחלוקו"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קכו ע"א
אמר רב פפא, הלכתא: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק,
ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק,
ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה - בין שגבו קרקע בין שגבו מעות,
ומלוה שעמו - פלגי.
1.
באחד הנושאים שנידונו בסוגיה ההלכה היא "פלגי".
2.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קכו עמוד א:
פלגי - חלק בכורה יחלקו ביניהן איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא
דהוי ליה ממון המוטל בספק וחולקין
דאין ידוע אי חשיב מוחזק לאביו שהרי הבכור רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני נכסיו לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה אותן פי שנים
או דלמא לא שנא משאר מלוה הלכך פלגי,...
כיוון שבמקרה שמובא בגמרא יש ספק לגמרא אם חלק הבכורה נחשב כ"מוחזק" לאבא או לא, הרי שבגלל הספק הדין הוא "יחלוקו" - בין האחים - לגבי חלק הבכורה.
2.1
מסבירים הפרשנים שזוהי שיטת הרשב"ם שבכל הש"ס הכלל הוא "ממון המוטל בספק יחלוקו" כשיטת סומכוס [למשל, במסכת בבא קמא דף לה] מלבד מאותם מקרים שיש בהם נימוק מיוחד לפסיקה אחרת.
3.
תוספות מסכת בבא בתרא דף קכו עמוד א:
ובמלוה שעמו פלגי - לא משום דקי"ל ממון המוטל בספק חולקין דהא לא קי"ל כסומכוס כדפרישית לעיל (בבא בתרא דף לה. ד"ה ומ"ש) אלא תקנת חכמים היא הכא ובמקום שמפורש בהדיא דחולקין.
תוס' סובר להיפך. הכלל הוא שבספק ממוני הדין הבסיסי הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" [ולא יחלוקו כסומכוס] אלא אם כן - כבסוגייתנו - הגמרא מכריעה בפירוש "יחלוקו"["פלגי"].
הערה: בכל הדף יש כמה דינים שהפרשנים אומרים לגביהם שהם דין מיוחד של חכמים.
4.
סיכום:
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות אות רפד:
רפד. ולפעמים תמצא בתלמוד שפוסקים 'חולקים' במקום דאיכא ספיקא, כגון הא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא דף ט א), שני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם, רב אמר בטלה מחלוקת, ושמואל אמר ויתר, ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות.
ואמרינן התם דרב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמו או כלקוחות דמו כו', הלכך חולקין.
וכן אמרו דחולקין בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכה ב), גבי בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה, משום דהוה ליה ראוי,
ובמלוה שעמו אמרינן (שם בבא בתרא דף קכו א) דפלגי, משום דמספקא לן אי גמיר ומשעבד נכסיו כל כך שיהא אביו מוחזק בהם, כדי שיטול הוא פי שנים אי לאו, וחולקים בספק.
וכן במקומות אחרים.
הוא מביא גם 2 דוגמאות מסוגייתנו לכך שלעיתים בספק ממון פוסקים "יחלוקו".
4.1
והתירוץ הוא, שכך היתה תקנת החכמים בנושאים ההם שיחלוקו,
אף על פי שמן הדין המוציא מחבירו עליו הראיה במקום דאיכא ספיקא.
הוא מסביר כשיטת תוס' לעיל בסעיף 3, שכעיקרון הכלל הכללי הוא שבספק ממון יש לפסוק "המוציא מחברו עליו הראיה".
4.2
ואל תטעה לפסוק שודא דדייני במקום שלא אמרו שודא דדייני, ולא חולקין במקום שלא אמרו חולקין.
ופסיקה של "שודא דדייני" ושל "יחלוקו" נאמר רק כשחכמים אמרו כך בפירוש.
4.2.1
אבל במקום שאינו מפרש בתלמודא, והיכא דלא אתמר הלכתא לא כמר, ומספקא לן כמאן הלכתא, תפסוק המוציא מחבירו עליו הראיה.
והוא פוסק כעיקרון - וכמשתמע גם מתוס' לעיל - שבכל ספק ממוני "רגיל" הכלל הוא "המוציא מחברו עליו הראיה".
4.3
ואי סבירא לך כחד מינייהו ודנת כמותו, מה שנעשה עשוי, שכך אמרו בפרק כל הנשבעין (שבועות מח ב), השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר עביד כו'.
ואם פוסק מסויים הכריע דווקא כאחד הצדדים [ולא על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" הירי שהתוצאה הסופית תהיה "מה שעשה עשוי" [= אין מוציאין מידו"].
4.4
ולפעמים מספקא ליה לדיין בנושא הי מינייהו קושטא קאמר, כגון דאיכא סהדי להאי ואיכא סהדי להאי, אמרי היכא דקיימי ארעא תיקום.
וכאלה רבים בתלמוד, דספק ממונא לקולא, המוציא מחבירו עליו הראיה.
ולפעמים המסקנה תהיה שהממון המוטל בספק יהיה "בחזקתו" - בחזקת המצב הקיים - דומה לכלל של "המציא מחברו עליו הראיה.
