הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"השתא... מיבעיא"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא בתרא קכג ע"ב

הניח להן אביהן פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר, וילדה - בכור נוטל בה פי שנים.
השתא מוחכרת ומושכרת, דלאו ברשותא דמרה דידהו קיימא - אמרת: שקיל, רועה באפר מיבעיא?
הא קא משמע לן, דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר,
מה רועה באפר - שבחא דממילא קא אתי ולא קא חסרי בה מזונא,

1.
כוונת הגמרא בשאלה "השתא... מיבעיא" לומר קל וחומר, אם הברייתא דברה ברישא על מושכרת ומוחכרת שהבכור מקבל פי 2 כי נחשב "מוחזק", קל וחומר במקרה השני של "היה רועה באפר" שנחשב כ"מוחזק". כלומר, שאלת הגמרא היא שהדוגמא השניה בברייתא מיותרת.

2.
לפעמים עונים על כך בש"ס "זו ואין צריך לומר זו", כלומר, שבאמת אין כלל חידוש בסיפא.

3.
תוספות מסכת קידושין דף מא עמוד א:

האיש מקדש השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא - ואין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ור"ל לא זו אף זו דלא שייך לשנויי הכי אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא.

בדרך כלל מקובל בש"ס להסביר ייתור כזה במשנה באופן של "לא זו אף זו" - כשהחידוש הוא בביטוי האחרון - "בשלוחו". אבל- אומר תוס' - לא כשמדובר בשתי מלים רצופות כבמשנתנו - "בו ובשלוחו".

3.1
לכן באמת היה אפשר לתרץ בסוגייתנו כפי האמור לעיל בסעיף 2.

4.
וכאן הגמרא מיישבת שהברייתא מלמדתנו שהדין ברישא הוא חידוש אבל הוא נלמד מהדין בסיפא.

4.1
תרוץ זה לא ניתן לתרץ בדרך כלל בכל אותם מקומות כשהגמרא מיישבת באופן של "זו ואין צריך לומר זו",

5.
הערה על כל הנ"ל:
אמנם ראה בפרשנים שלא מדובר ממש בקל וחומר!