גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ס"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קיט ע"ב
בדברי רז"ל שהמקושש לשם שמים נתכוין
איתא בגמרא (קיט ע"ב) לגבי בנות צלפחד: "תני רבי אליעזר בן יעקב, אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה", וכתבו על כך התוס' (ד"ה אפילו): "נראה לרשב"א, דסבר לה כמאן דאמר (שבת צו:) 'צלפחד היינו מקושש', ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג, ויראו אחרים, ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה".
מעין מדרש זה מצינו גם בתרגום יונתן פר' שלח (טו, לב): "והוו בני ישראל שריין במדברא, גזירת שבתא אשתמודע להון, ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון, קם גברא מדבית יוסף, אמר במימריה איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא, ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה, ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי, ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ואשכחו סהדא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא".
וכתב המהרש"א בחידושי אגדות (קיט. ד"ה וראויה): "ויש שאלו בזה בתרגום יונתן, היאך חטא באיסור שבת, כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת. וי"ל, כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו', הוי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, שהוא פטור לרבי שמעון, ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו, ואינן אלא דברים שבלב, ודנין היו אותו למיתה על פי העדות. וכן יש לומר לפי המדרש שכתבו התוס' לקמן, דצלפחד היינו מקושש, והיה בתחלת מ' שנה, ולשם שמים נתכוין שהיו אומרים כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים, שוב אין חייבים במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל, דהוי ליה נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה" ע"כ. (וכ"כ ב'קדושת לוי' פר' שלח).
ותמה עליו הגאון ר' אלחנן וואסרמאן הי"ד ב'קובץ שעורים' (ב"ב סי' שס): "ומה שתירץ מהרש"א דבית דין לא ידעו מחשבתו, הוא תימה, דהא כתיב (במדבר טו, לה) 'ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש'", ואם כן, הלא כלפי שמיא גליא שהיתה כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומדוע לא נאמר למשה בנבואה שהוא פטור ממיתה, ואדרבה נאמר לו שחייב סקילה.
גם הגאון ר' יוסף ענגיל זצ"ל בספרו 'בית האוצר' (מע' א-ב סי' ד) עמד בזה, וכתב ליישב "דכיון דחילל שבת בעדים ונתחייב מיתה על פי הדין, על כן אפילו היה נאמר למשה דלפי מחשבתו היה מלאכה שאינה צריכה לגופה, גם כן לא היה נפטר, דלא בשמים הוא. והא דנאמר למשה דמיתתו בסקילה, היינו רק דמשה שאל דחילול שבת איזה מן המיתות עונשו, ועל זה היה ההכרח להשיב לו האמת, דחילול שבת עונשו סקילה, מה שאין כן לאמר לו דפטור לפי המחשבה זה שפיר לא היה מועיל דלא בשמים הוא".
וממשיך לדון על יסוד דבריו, כי יתכן שכל הארבעים שנה שהיו במדבר היה נחשב זמן מתן תורה, ובכל מה שנאמר מן השמים במשך שנים אלו לא היה שייך לומר בו "תורה לא בשמים היא", וכלשונו: "ואולם היא סברא ד'לא בשמים הוא', י"ל דתתכן רק אם היה כל המתן תורה בהתחלת סיני, משא"כ אם נאמר דכל המ' שנה היה מתן תורה י"ל דלא שייך תוך המ' שנה 'לא בשמים הוא', שהרי כל הזמן הוא מתן תורה... וכמו שנאמרים דיני התורה כל המ' שנה כן היה אפשר להיות נאמר שהמקושש פטור, וזה עצמו מכלל התורה...".
עוד יש להעיר על דבריו, כי הנה כלפי ספק במציאות שנוגעת להלכה, ואח"ז התבררה המציאות על פי גילוי משמים, כתבו הרבה אחרונים (עי' 'משנה למלך' הל' אישות פ"ט ה"ו; 'ברכי יוסף' או"ח סי' לב סק"ד, ועוד) שפוסקים הלכה על פי אותו גילוי, כי אין זה פסק הלכה על פי גילוי משמים, אלא בירור המציאות, ואע"פ שנובעת ממנו הלכה, כי נבואה המבררת את המציאות אינה הוראה, אלא עדות, ועל זה לא נאמר 'לא בשמים היא', וגם המקרה של מקושש אינו אלא בירור מצב הדברים, ואין כאן הוראת הלכה על פי נבואה משמים, ולפי זה חוזרת הקושיא לקדמותה, מדוע לא נאמר לו שהמקושש לא עשה מלאכה החייבת מיתה.
הגאון החיד"א זצ"ל מבאר בספריו ('פני דוד' פר' שלח; 'רוח חיים' דרוש יד שבת שובה, ועוד) על פי הקדמה זו את דברי הגמרא בסוגייתנו (קיט ע"א): "יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא, יד) 'מחלליה מות יומת', אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות", ובפשטות, הסתפק באיזו מיתה ממיתין מי שמחלל שבת (עי' תוס' ד"ה שנאמר), ועל כך כתב החיד"א: "והדבר קשה, דמשה רבינו ע"ה קבל תורה שבע"פ כלליה ופרטיה פירושיה ודקדוקיה, ואיך לא קיבל פירוש 'מות יומת' האמור במחלל שבת. ולפי המדרש שהביאו התוס' בבתרא דף קי"ט דהמקושש לשם שמים נתכוון, לפי שהיו אומרים דאין צריך לקיים המצות במדבר, לכך ברעות נפשיה לקטלא נפיק למען ישמעו ולמען ילמדו דלא פקע חיוב המצות ע"ש. ויש לדון בזה דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם ד'גדולה עבירה לשמה' (נזיר כג:) ויש זכות לפוטרו ממיתה (עי' שו"ת 'עבודת הגרשוני' סי' צ; 'דבש לפי' מע' צ אות כב)... אמור מעתה דהיה יודע משה רבינו ע"ה דמחלל שבת בסקילה, אך במקושש היה מסופק אם חייב מיתה, לפי דעשה לשם שמים, וגם דהוי ליה מלאכה שא"צ לגופה, וזהו שנאמר (במדבר טו, לד) 'ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו' - 'לו' דייקא, כלומר, כי לו אין לדונו כשאר מחללי שבתות שהוא עשה לשם שמים וגדולה עבירה לשמה וכו'... 'ויאמר ה' מות יומת האיש', שהוא תואר לצדיק, כלומר אף דבצד מה הוא צדיק והוי ליה שוגג 'מות יומת', שהדבור והמעשה היה בעבירה, שהתרו בו ולא הניח מלקושש, ונמצא שהתיר עצמו למיתה כמו שהוא דין המותרה, ומדיבורו וממעשיו היה חילול ה' אף דמחשבתו טובה'. [ועעו"ש שלכן נצטוו לאחר מכן במצות ציצית, "שהוא רמז לתרי"ג מצות, דכך עולה ציצית וח' חוטין וה' קשרים גי' תרי"ג... וכתיב (שם, לט) 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות', לומר שחייבים בכל המצות אף בהיותם במדבר" (עי' 'ראש דוד' פר' קרח).
