הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"קשיא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קיח ע"א
אלא למאן דאמר לבאי הארץ, מאי לרב תרבו נחלתו? קשיא.
1.
רב פפא מקשה לאביי כמה קושיות על מי שסובר שהארץ התחלקה לבאי הארץ. כמה מהקושיות הגמרא מיישבת.
2.
מאירי:
ולפי הנראה מן הגמרא היא הלכה ליוצאי מצרים שהרי הוקשה האחר מכמה דברים ועלתה אחת מהם בקושיא
ואף אותם שתירץ כל שהוא נרדף בקושיות הרבה אעפ"י שדוחק ומתרץ אין הדברים נראין כשיטתו
ואף צעקת בנות צלפחד הולכת על שטת דעת זה ר"ל שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ והיו בנות צלפחד צווחות ליטול חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים ואלו לבאי הארץ מה להן לצעוק והלא לא היה אביהן קיים בכניסת הארץ כדי לתבוע חלקו ואעפ"י שאפשר לפרשה לענין חזרה שהיה חפר מבני גלעד שהיו ששהיב
הוא קובע שהלכה כמי שסובר שהארץ התחלקה ליוצאי מצרים,
2.1
נימוק א:
מפני שעל הדעה השניה הגמרא הקשתה קושיות, והתרוצים על כמה קושיות הם תרוצים דחוקים - "דוחק ומתרץ".
2.2
נימוק ב:
על קושיה אחת הגמרא נשארת ב"קשיא".
2.2.1
אבל יש לציין שבכמה פעמים בש"ס הגמרא עצמה מיישבת את ה"קשיא", או שההלכה נפסקה כדעה שעליה נקבע "קשיא"!
אלא שבסוגייתנו ה"קשיא" היא בתוך רצף של קושיות - כפי שמציין המאירי.
3.
נראה לי שדבריו מתאימים לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה". כלל זה על פי כלל זה נראה, שכאשר הגמרא מביאה סדרה של קושיות על אחת הדעות הרי הכוונה היא, שעורך הגמרא דוחה את אותה דעה.
4.
על הביטוי "קשיא" בסוגייתנו אומר הרשב"ם:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קיח עמוד א:
קשיא - לדידן קשיא דלא ידעינן לתרוצי קרא אליבא דההוא תנא דהא ליכא למימר לרב תרבה אותו שהוא רב עכשיו תרבה נחלתו ולמעט שהוא מועט עכשיו תמעיט נחלתו דסברא הוא כדכתיב לעיל לאלה תחלק הארץ ולא צריך קרא
וגם אין לשון תרבה ותמעיט משמע אלא כשזה נוטל הרבה וזה מעט שחלק איש זה מרובה וחלק חבירו מועט אבל כשכל החלקים שוים אין זה תרבה ותמעיט אלא הכי הו"ל למימר חלק כחלק ינחלו ובחזרה נמי ליכא לאוקומיה דמלשמות מטות אבותם שמעינן לה שפיר אליביה דהאי תנא ועוד תרבה ותמעיט משמע נטילה ראשונה שנוטל כל אחד חלקו קודם שיחזירו לאבותיהם כדכתיב בסיפיה דקרא איש לפי פקודיו יותן נחלתו.
5.
במקום אחר במסכתנו הרשב"ם מסביר את לשון ה"קשיא":
והוא מבדיל בין דחיה ברמה של "קשיא" לבין דחיה ברמה של "תיובתא".
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף נב עמוד ב
"ופסק ר' חננאל - ... וכן פירש נקטינן מרבותי ז"ל כל היכא דאמר בגמ' תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא
ואעפ"כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא ...."
לפי פירושו הראשון, דברים שנדחו ב"קשיא" ניתן ליישבם.
5.1
לפי זה לא לגמרי מתאים לאמור לעיל בסעיף 2.2.
5.1.1
יתכן שהמאירי סובר שתמיד "קשיא" היא דחיה גמורה - כמו הדעה השניה ברשב"ם.
5.1.2
אבל כנראה שלפי ההסבר הראשון הנ,"ל של הרשב"ם מתאים לאמור בסעיף 4 - בסוגייתנו בבא בתרא דף קיח.
5.2
לפי פירושו השני – כך משמע מדבריו – גם רמת דחיה של "קשיא" גבוהה וזהה לזו של "תיובתא", אלא ש"קשיא" היא מדברי אמוראים ולא מדברי תנאים [ממשנה וברייתא]
5.2.1
לא ברור לי לגמרי אם לפי זה מתאים האמור לעיל בסעיף 2.2. שהרי בסוגייתנו - בבא בתרא דף קיז ובבא בתרא דף קיח מדובר על קושיה מפרשנות פסוקים - וצריך להיות לכאורה דומה לקושיה ממשנה/ברייתא.
6.
הערה: ב"חשוקי חמד" מביא הלכה שניתן ללמוד ממנה לימינו מהפסק של המאירי, למרות שנראה שמדובר רק במחלוקת היסטורית.
