לחתוך עניין / רפי זברגר

בבא בתרא קיד ע"א

הקדמה

בסוף הדף הקודם למדנו על ''שלושה שנכנסו לבקר את החולה'' ואותו חולה אנוש, המוגדר ע''י חכמים ''שכיב מרע'', מבקש לתת צוואה, ולומר מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו. אמרנו שם, שאותם שלושה יכולים להיחשב , או כעדים ,או כדיינים (בדיני ממונות, ניתן לדון על פי שלושה דיינים) לגבי אמירת החולה הניתנת כצוואה. היום נלמד על מחלוקת אמוראים, העוסקת בשאלה: עד מתי מותר לחזור, גם בקניין רגיל, וגם בצוואת שכיב מרע, כמתואר לעיל.    
 

הנושא

איתמר: קנין, עד אימתי חוזר? רבה אמר: כל זמן שיושבין; רב יוסף אמר: כל זמן שעוסקין באותו ענין. 
רבה אומר כל זמן שיושבים ועוסקים באותו עניין לשמו נועדו, המוכר והקונה. לעומתו, מצמצם רב יוסף את הזמן, בו ניתן רשות לאחד מן הצדדים לחזור בו, וקובע כי רק אם עדיין "עוסקים באותה עסקה" עליה החליטו יחדיו – ניתן לחזור, אבל אם עברו לעסוק בנושא אחר, או בעיסקה אחרת, אפילו שהם עדיין יושבים – אין אפשרות לחזור מן ההסכמה לקניין. רב יוסף מוכיח את טענתו, מתוך ההלכה שלמדנו בעמוד הקודם: 
דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה - רצו כותבין, רצו עושין דין; ואי סלקא דעתך כל זמן שיושבין, ליחוש דלמא הדר ביה. 
אומר רב יוסף: אם פסיקתו של רבה הייתה נכונה, וכל זמן שיושבים יחדיו ניתן היה לחזור מן העסקה, כיצד יכולים השלושה אורחים להיחשב לבית דין, ולקבוע ולסגור את הנושא, למרות שכל אחד מן הצדדים ,יכול עדיין לחזור בו מן העסקה. מכיוון שלא חוששים לכך ופסקנו שהם יכולים להיות דיינים – אין ברירה אלא לפסוק לפי דעתו של רב יוסף, כי רק אם ''עסוקים באותו עניין'' יש אפשרות לחזור, אבל לאחר מכן – שלושה נחשבים לבית דין אשר ''סוגרים את העסקה'' ופוסקים את הדין באופן סופי. 
 

מהו המסר?

למרות שבהמשך הגמרא, הקשינו גם על דעת רב יוסף, דעתו נפסקה להלכה. הרמב''ם (הלכות מכירה, פרק ה', הלכה י') מסייג הלכה זו וקובע כי היא נכונה רק כאשר מדובר ב''קניין סודר'', אבל אם ביצעו "פעולת קניין" כמו משיכה, הגבהה וכדו', גם אם עסוקים באותו עניין אין אפשרות לחזור מהעסקה.
אנו לומדים מדיון זה בגמרא, ומפסק ההלכה כי "יש לחתוך". אם עדיין "עסוקים באותו עניין", ניתן לחשוב, לסגת ולחזור מהדברים אותם סיכמנו. אבל, לאחר מכן – אבוד, אין חזרה ואין ''חרטות''. מה שנקבע ונחתך, אין להשיב חזרה.
עיקרון זה רצוי ליישם גם במישורים אחרים בחיים. לא לשקוע יותר מידי זמן בנושא אחד. גם לאחר החלטה, ניתן לחשוב כי היה אפשר להחליט יותר טוב, לעשות יותר טוב וכן הלאה. אין טעם במחשבות אלו, הם לא מקדמות אותנו לשום מקום בדרך כלל, ורצוי מאוד להימנע מהם. יש שאלה, בעיה, סוגיה שיש לדון עליה – יש "לעוף על הנושא", לחשוב, לחקור, להציג צדדים לכאן ולכאן, ניתן גם להתייעץ מבלי להתבייש, אבל ''תוך זמן סביר'' להגיע לשלב החלטות ולחתוך. ככל שהשאלה העומדת על הפרק היא יותר משמעותית לחיים, ההחלטה וזמן החשיבה יכול להיות גדול יותר, אבל בכל מקרה צריך לדעת, מתי מיצינו את השלב, ולקבל החלטה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]