הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אמר רב... משום רב..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קיד ע"ב
אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון:
1.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קיד עמוד ב:
משום רבי יהודה ברבי שמעון - משום דלא היה רבו מובהק קאמר משום שלא הורגל ר' יוחנן לומר דברים משמו של ר' יהודה בר' שמעון אבל מרבו יאמר אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי.
הרשב"ם קובע כלל:
הביטוי בש"ס "אמר רב... אמר רב..." - כשמדובר בתלמיד שאומר הלכה בשם רבו
המובהק.
1.1
והביטוי "אמר רב... משום רב..." - כשמדובר בחכ שמר בשם רבו שאיננו רבו המובהק
2.
הוא לא מתייחס לשאלה האם בשני המקרים מדובר שהתלמיד שמע במפורש את ההלכה מרבו - בין רבו המובהק ובין אם מדובר ברבו שאיננו רבו המובהק.
2.1
הא גם לא מתייחס כלל להבחנה המקובלת שהביטוי "משום" מתיחס בדרך כלל למצב שיש פער דורות בין שני החכמים, כך שהתלמיד כלל לא שמע מרבו.
3.
תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רבי יהודה ברבי שמעון
רבי יהודה ברבי שמעון -
אמורא ארץ ישראלי בדור המעבר בין התנאים לאמוראים. תלמידו של התנא רבי אלעזר בר שמעון (חולין מ"ח ע"א). רבו שאינו מובהק של רבי יוחנן (ב"ב קי"ד ע"ב - רשב"ם). ר' יוחנן שלח אליו שאלה (חולין שם).
הוא מסתמך על הרשב"ם לעיל.
4.
ראה מה שכתבתי על מסכת עירובין דף יא
בגמרא:
דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה ברבי חנינא:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יא עמוד ב
פיאה מותרת לענין כלאים, אבל לא לשבת. ורבי יוחנן אמר: כמחיצות לשבת - דלא, כך מחיצות לכלאים - דלא. בשלמא דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא, הא - דידיה. הא - דרביה.
4.1
אטלס עץ חיים:
רבי יהודה בר חנינא אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון. מרבותיו של ר"ל כמובא בגמרא "הא דידיה הא דרביה" [עירובין י"א ע"ב] ר"ל מסר בשמו על תקנות אושא..
לפי דבריו משמע שריש לקיש הכיר את רבו זה.
5.
ראה ב"מתיבתא" [עירובין דף יא], "ילקוט ביאורים", עמודים קצג-קצד שמאריך בזה:
5.1
שיטת רש"י [חולין דף יז] ש"משום" משמעו שלא שמע ממנו ישירות אלא באמצעות מישהו אחר [ולא ברור לי האם הכוונה שהכירו או שמדובר בחכם שחי ביותר מדור אחד לפניו].
5.2
ה"יד מלאכי" טוען שרש"י מתכוון רק שזה נכון רק ברוב הפעמים [וזו נקודה שנראה לי, שהיה ראוי למצוא כלל קבוע וחד משמעי – אם נצא מנקודת הנחה שעריכת התלמוד היא "אחידה"].
5.3
שיטת הרשב"ם [בבא בתרא דף קיד עמוד ב]: אם אומר בשם רבו שאינו מובהק הניסוח הוא "משום" ואם אומר בשם רבו המובהק [ושם, ב"ילקוט ביאורים", הערה קסז, שהכוונה לכל חכם שגדול ממנו וראוי להיות רבו] הניסוח הוא "אמר".
5.4
וראה, שם, ב"ילקוט ביאורים", הערה קסח, שמופיע הניסוח "משום" גם ברבו המובהק.
6.
ואולי יש לומר שיש לצרף כמה תנאים:
א.אם מדובר ברבו מובהק
ב. ושמע ממנו
ג. וחי בימיו או בדור אחד שלפניו הניסוח הוא "אמר".
6.1
ד. ואם אחד מהתנאים לא קיים הרי שהניסוח הוא "משום".
6.2
ה. ותנאי נוסף הוא: אם השומע מזדהה ומסכים לגמרי לדעת החכם הקדום יותר ומאמץ את שיטתו [אפילו אם היה רבו] הרי שהניסוח הוא דווקא "משום".
6.3
ו. ואם מדובר בקשר בין אמורא לתנא יהיה הניסוח "משום", וכן בין התנאים ובין עצמם יהיה הניסוח "משום".
7.
אם נאמר שכל כלל מהנ"ל הוא רק על דרך הרוב הרי שקל יותר למצוא כלל מתאים [כפי שמובא לעיל בפרשנים], אבל אם נאמר שהכללים הם "חד משמעיים" הרי שיש עדיין לבדוק ולנסח את הכללים ביתר דיוק ויתכן שיש צורך בנוסחה מורכבת יותר מכפי שניסחתי בסעיפים א-ו.
8.
[דוגמאות רבות מובאות בספרים: "סדר הדורות"; "יד מלאכי"; "בית אהרן" ועוד...]
9.
ראה גם מה שכתבו על מסכת עירובין דף סא עמוד ב:
בגמרא:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: לא שנו אלא בדורות הראשונים, שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים. אבל בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים - מעבירין.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נד, ובהערות שם, שמסביר כאן את משמעות שמו של רשב"י ואת משמעות הביטוי "משום". עניין זה מתאים למקומות נוספים בש"ס שבהם מופיעים ביטויים אלה:
9.1
שיטת רש"י [חולין דף יז עמוד ב; ד, קיג עמוד ב] ש"משום פלוני" משמעותו שהאומר לא שמע ישירות מהקדמון יותר, וראה בהערה קטז, שהכוונה היא שכך זה בדרך כלל. ולי הקטן קצת קשה על כל כלל שתקף רק "בדרך כלל", מדוע נקטה הגמרא בשאר המקומות דווקא בביטוי זה אם אינו תקף באותם מקרי מיעוט.
9.1.1
ואולי לפי רש"י יש לומר, שלעיתים כוונת הביטוי, שלא חי בדורו, ולעיתים שאמנם חי בדורו אלא שלא שמע ממנו מילה במילה, כלומר לא מדובר בציטוט מדוייק.
9.2
שיטת הרשב"ם [בבא בתרא דף קיד עמוד ב, ד"ה משום], תלמיד שאינו מובהק אומר בשם רבו בלשון "משום" ואם אומר בשם רבו המובהק אזי הביטוי הוא "אמר רב... אמר רב...", וגם על זה אומר ה"יד מלאכי", שזה רק בדרך כלל [שם, הערה קיז]
9.3
מהרמב"ם [בהקדמה למשנה] משמע שאם היה רבו הרי שהלשון הוא "משום", ומסבירים את דבריו שהכוונה רק בין התנאים שבהם לא נאמר כלל הביטוי "אמר רב... אמר רב...".
9.4
יש אומרים [בקיצור כללי התלמוד, ובספר הכריתות] ש"אמר רב... אמר רב..." מדגיש ששניהם באותה דעה [אבל לא ברור לי האם תלוי גם אם הכירו ושמע ממנו או לא], ואילו הביטוי "משום" משמעו, שהאומר לא סובר [בהכרח] כחכם הקדמון יותר.
9.5
יש מי שאומר, תלוי בשמו של החכם, אם תמיד הוא מוזכר שאמר בשם רבו בביטוי "אמר רב... אמר רב..." הרי שמדובר ברב ותלמידו, אבל אם לא תמיד הרי שלא מדובר דווקא ברבו אלא במי שגדול ממנו - ראה, שם, בשם ה"שדי חמד" שמביא מהספר "מלוא הרועים", ולא מצאתי את הניסוח המדוייק.
9.6
ולגבי שמו של רבי שמעון שמוזכר לפעמים בש"ס בשם רבי שמעון בן יוחאי מובא הסבר חשוב בספר "בן יוחאי", ומובא שם, ב"ילקוט ביאורים, עמוד נד.
10.
וראה גם מה שכתבתי על מסכת פסחים דף ה:
משום מה בדף זה מובא ב"ילקוט ביאורים", עמוד קד, הנושא של "אמר... אמר..." / "אמר רב... אמר רב..." - חשוב / "משום" - חשוב
חלק מהדברים להלן נאמרו כבר לעיל.
"אמר רב יהודה אמר רב"
10.1
רש"י [חולין דף יז עמוד ב, ד"ה כל; דף קיג עמוד ב ד"ה הא – השני] ביאר, שכל מקום שכתוב "משום פלוני" [="משום רב..."], היינו, שמי שהביא זאת בשמו לא שמע דין זה ממש מפיו אלא מפי אחרים שאמרו ששמעו מפיו.
ומשמע מדבריו שכאשר כתוב "אמר פלוני" [=אמר רב..."], היינו ששמע דין זה ממש מפיו.
10.2
בהערה צג: וראה ברש"ש [חולין דף קיג עמוד ב ברש"י ד"ה כל] שהקשה על ביאורו של רש"י מכמה סוגיות בש"ס. וכבר כתב ב"יד מלאכי" [כלל האל"ף אות עה] שאין כוונת רש"י שכך הוא בכל הש"ס, אלא כוונתו שברוב המקומות כך ביאורו.
10.3
הרשב"ם [בבא בתרא דף קיד עמוד ב, ד"ה משום] ביאר שכאשר תלמיד אומר שמועה מפי רבו שאינו מובהק נוקטת הגמרא בלשון "משום" ואילו כאשר אומרה בשם רבו המובהק נוקטת היא בלשון "אמר", כמו "אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי"
10.4
הערה צד: בקיצור כללי התלמוד [ד"ה כשאומר"] כתב, ש"רבו המובהק" לאו דווקא, אלא אדם שגדול ממנו וראוי להיות רבו.
10.5
הערה צה: וראה במהרי"ט אלגאזי [הלכות בכורות פרק ג אות לג פיסקה ב] שכתב שם, שיתכן והרמב"ן אינו סובר את הכלל שכתב הרשב"ם. וראה בהגהות וציונים [בבא בתרא, שם] שהובא מסדר הדורות בהקדמה , שהקשה מכמה גמרות שמצינו לשון "משום" גם בתלמיד מובהק. אך כבר כתב ביד מלאכי [כלל האלף אות עד] שאין כוונת הרשב"ם שכך הוא בכל הש"ס, אחא כוונתו שברוב המקומות כך ביאורו.
10.6
הרמב"ם [הקדמה לפירוש המשניות] כתב, שכל מקום שנאמר "אמר רב... משום רב..." הכוונה שאותו פלוני היה רבו.
ובספר יוחסין [זכותא, סוף מאמר שני] כתב, שכלל זה נאמר לגבי תנאים אך לא לגבי אמוראים.
הערה צו: ועיין בדבריו שהוכיח כך מכמה מקומות בש"ס.
10.7
בקיצור כללי התלמוד [ד"ה כשאומר] ובספר כריתות [לשון לימודים שער שלישי אות עט] ביארו, שכאשר כתוב "אמר רב... אמר רב..." היינו ששניהם שוים באותה סברא, אבל כאשר כתוב "אמר רב... משום רב..." משמע שהוא אינו סובר כמותו.
10.8
הערה צז: אמנם בהגהות בן אריה [על קיצור כללי התלמוד שם אות ז] כתב שמה שכתב בקיצור כללי התלמוד היינו רק לדעת הבעל המאור [ברכות דף ח עמוד ב ד"ה תניא], אבל לדעת הרי"ף והרמב"ן [מלחמת ה' שם ד"ה כתוב] אין כלל זה נכון.
10.9
בבית ועד לחכמים [לבעל מלוא הרועים, כללי הש"ס אות א] הביא את דברי הרשב"ם והקשה על דבריו מסוגיות בש"ס, ולפיכך כתב שהיכן שמצאנו שהחכם תמיד נוקט בלשונו "אמר רב... אמר רב..." בהכרח שאותו פלוני הוא רבו, אבל אם רק לפעמים הוא נקט בלשון זה, אין זה הכרח שהוא היה רבו, אלא גדול ממנו.
הערה צח: מובא בשדי חמד [חלק א כללים מערכה א כלל ערה]
