הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ירושת הבעל דאורייתא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קיב ע"א-ע"ב
א"ל רב יימר לרב אשי: אי אמרת בשלמא שכבר הוסבה,
היינו דמתוקמא קרא בין בסבת הבן בין בסבת הבעל,
אלא אי אמרת לא אמרינן שכבר הוסבה, כי מינסבא לאחד ממשפחת מטה אביה מאי הוה? הא מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא!
דמנסבינן לה לגברא, דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קיב עמוד ב
אי הכי, האי לאחד ממשפחת מטה אביה ואמה מיבעי ליה!
אי כתיב הכי, הוה אמינא אפילו איפכא, קא משמע לן.
חידושי הרשב"א מסכת בבא בתרא דף קיב עמוד א:
1.
ונמצא לפי זה דרב אשי דהוא בתרא אית ליה ירושת הבעל דאורייתא
הוא מסיק שרב אשי סובר שדין ירושת הבעל [שהבעל יורש את אשתו] הוא דין דאורייתא.
1.1
רב אשי לא אומר זאת באופן ישיר, אלא זה נלמד מאופן דרשת הפסוקים.
1.2
והוא מדגיש שהלכה כרב אשי בגלל שהוא "בתראה", והכלל הוא ש"הלכה כבתראי".
1.3
ונראה לי שהלכה כרב אשי גם בגלל היותו עורך הגמרא.
2.
והוא מביא הוכחות נוספות:
וכולהו תנאי הכין אית להו,
ר' עקיבא ור' ישמעאל דאמר אין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת שבנה ובעלה יורשין אותה,
התנאים סוברים שבעל יורש את אשתו - מדאורייתא
3.
גם אביי ורבא דרשו כך את הפסוקים:
ואביי ורבא אית להו נמי הכין דדקו לה מקרא מונתתם את נחלתו לשארו ונתתם את נחלת שארו לו,
4.
גם אמוראים יותר קדומים כך סוברים:
וכן ר' אבהו שאמר משום ר' יוחנן ומשום ר' ינאי משמיה דרבי ומטו בה משמיה דר' יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק הכי נמי אית להו,
מדוע הם מובאים אחרי אביי ורבא, למרות שקדמו להם? אולי מפני סדר הבאת דבריהם בגמרא.
5.
גם הברייתות בסוגייתנו כך סוברות:
ותרתין מתניאתא דאייתינן בסמוך חדא תניא בהסבת הבן והבעל וחדא תניא בהסבת הבעל ולא הבן תרוייהו אית להו ירושת הבעל דאורייתא,
6.
לגבי רב פפא לא ברור באופן חד משמעי מה דעתו.
רב פפא - בדור שלפני רב אשי.
ורב פפא דאמר בעל לא ירית לא בדוקא אמרה, דחייה בעלמא הוא דקא דחי דקראי לא קא מוכחי, דאיכא למימר דבעל לא ירית ובהסבת הבן הכתוב מדבר,
7.
אומר הרשב"א:
ולא אשכחן בכולהו תנאי מאן דאמר ירושת הבעל מדרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכותב (מסכת כתובות דף פ"ג ב'),
רק האמורא רב, סובר במפורש - במסכת כתובות - שירושת הבעל היא "מדרבנן".
8.
ולר' אלעזר ופליגי רבנן ור' מאיר עליה בבכורות פרק יש בכור לנחלה (בכורות דף נ"ב ב') דתנן התם אלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה כדברי ר' מאיר וחכמים אומרים מתנה כמכר ר' אלעזר אומר כולן חוזרין ביובל, ואמרינן עלה בגמרא והיורש את אשתו ירושת הבעל דאורייתא,
וחכמים לא פליגי עליה דר' מאיר אלא במתנה ומשום דכתיב תשובו ודרשי ליה לרבות את המתנה
ור' אלעזר אמר כולן חוזרין סבר לה כרבנן דאמרי תשובו לרבות את המתנה והני כולהו מתנה נינהו בכורה מתנה קרייה רחמנא והיורש את אשתו ירושת הבעל דרבנן, אלמא ליכא מאן דאית ליה דרבנן בכולהו אלא ר' אלעזר,
גם התנא רבי אלעזר סובר שירושת הבעל היא מדרבנן.
8.1
ולא קיי"ל כותיה אלא כחכמים וכר' מאיר וככולהו אמוראי נמי,
אבל אין הלכה כרבי אלעזר כי תנאים אחרים חולקים עליו. והוא מציין שגם אמוראים לא פסקו כמותו.
8.2
ולא אשכחן דאית ליה דרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכותב
ולא דחינן כל הני מן קמי רב,
ואין הלכה כרב מפני כל החכמים שחלקו עליו.
8.3
הערה: בכל הש"ס רק רבי אלעזר ורב הזכירו במפורש את הביטוי "ירושת הבעל דרבנן"
9.
למעשה הרשב"א מסכם:
ואפי' כי אמר רב פפא נמי הא איכא רבא דרביה הוא דלא ס"ל כותיה,
גם אם נאמר שרב פפא סובר כרב שירושת הבעל דרבנן [ולא כאמור לעיל בסעיף 6] הרי שאין הלכה כרב פפא מפני שרבא רבו חולק עליו.
9.1
קשה לי א: מה בכך שרב פפא סובר כרב, הרי הרשב"א הוכיח בכל דבריו שרוב התנאים והאמוראים חולקים וסוברים שירושת הבעל דאורייתא.
9.1.1
אלא כנראה, שגם לרב פפא יש סמכות של "עורך הגמרא", ולכן יש משקל רב יותר לדבריו.
9.2
קשה לי ב: הרי רב פפא נחשב "בתראי" לגבי רבא רבו. ולפי רוב הפרשנים גם בין רב ותלמיד תקף הכלל של הלכה כבתראי [בתקופת האמוראים האחרונים].
10.
ור' יוחנן אית ליה נמי הכין כדאמרן ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן,
הוא מוסיף שרבי יוחנן חולק על רב, והכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד רב.
11.
והוא חוזר ומסכם:
ועוד דהא איכא רב אשי דהוא בתרא דאית ליה הכין כמו שכתבתי
והלכתא כותיה דבתרא הוא...
הלכה כרב אשי כי הוא "בתראי" ביחס לכל החכמים שדנו בנושא זה.
11.1
לא מובן לי בכלל מדוע הרשב"א לא הסתפק בדבריו האחרונים, ומדוע הוא היה צריך להזכיר את כל מי שחולק.
11.2
אולי: כי דווקא רב ורבי אלעזר אמרו במפורש את הביטוי "ירושת הבעל דרבנן", וסברא היא שהלכה תהיה כמותם ולא כחכמים שסוברים שירושת הבעל דאורייתא, אבל הם לא אמרו את הלכתם באופן ישיר, אלא שיטתם נלמדה מהאופן שהם דרשו את הפסוקים
11.3
וגם יש לדון [ולא משמע כך מהרשב"א] מהי הסוגיה העיקרית לגבי דין ירושת הבעל ואז יש לפסוק לפיה - כי כך כנראה קבע עורך הגמרא [גם אם היה אחרי רב אשי].
12.
רמב"ם הלכות נחלות פרק א הלכה ח:
האשה אינה יורשת בעלה כלל והבעל יורש את כל נכסי ב אשתו מדברי ג סופרים והוא קודם לכל בירושתה אע"פ שהיא אסורה עליו, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"פ שהיא קטנה ואע"פ שהבעל חרש הוא יורש את אשתו. +/השגת הראב"ד/ האשה אינה יורשת וכו' עד הוא יורש את אשתו. א"א איני מודה בזה משמעתא בתרייתא דמי שמת ושאר הראיות המראות הפך זה אין להם עמידה עכ"ל.+
בסוגייתנו משמע שרוב התנאים במשנה סוברים שירושת הבעל את אשתו היא מן התורה, ואילו הרמב"ם פסק שירושת אשתו היא "מדברי סופרים", שכנראה נחשבת כ"דרבנן" [וזה מהווה מוקד לדיון ארוך בפני עצמו].
12.1
הגהות מיימוניות הלכות נחלות פרק א הלכה ח:
[ב] וכן כתב בהלכות אישות פרק שנים עשר והיינו כר' אליעזר דסוף פרק יש בכור ודלא כרבי מאיר דפליג עליה התם וכן דלא כתנאי דילפי לה התם מקראי בפ' יש נוחלין וכן רבי עקיבא בפרק שור שנגח ד' וה' אלא כדפסיק רב בפרק הכותב דירושת הבעל דרבנן דקאמר הלכה כרשב"ג ולאו מטעמיה וכו' עיין לקמן סוף פרק ה' ע"כ:
13.
ראה "מתיבתא", ילקוט ביאורים, בסוגייתנו.
14.
ראה מה שכתבתי על מסכת כתובות דף פג ודף פד ועל מסכת בכורות דף נב.
