תוכחה בצנעה / רפי זברגר

בבא בתרא קז ע"ב
 

הקדמה

במשנה שלמדנו בדף הקודם, עסקנו במכירת שדה לגבולותיה. כלומר סימנו את גבולות השדה, אך בד בבד ציינו את גודלה של השדה – דנו במקרה שאין תאימות בין השדה לגבולותיה, לגודלה אשר הוגדר בעת המכירה.    במשנה בדף שלנו אנו עוסקים במכירת חלק משדה, ללא ציון גבולות וללא ציון גודל – כיצד מחלקים את השדה בין הקונה והמוכר.
  

הנושא

מחלקת המשנה בין שני מקרים:
1. האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך - משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו - אם המוכר הגדיר במכירה כי מוכר ''חצי שדה'' – הרי שיש לחלק את השדה לשניים, והקונה מקבל חצי מן השדה.
2. חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום – אם המוכר מיקם את חצי השדה בדרום, הרי שהוא חייב לתת לו חצי מהשדה בחלק הדרומי. 
רבי חייא בן אבא ציטט בגמרא את דברי רבי יוחנן על הדין במשנה, אשר אמר: נוטל כחוש שבו. כלומר, כאשר הקונה מקבל חצי מן השדה – הוא מקבל את החצי הפחות טוב, את ''החלק הכחוש'' ולא את החלק היפה של השדה. 
לאחר ציטוט הדברים, שואל רבי חייא את רבי יוחנן: מדוע? מה הסיבה שאתה רבי יוחנן סייגת את דברי המשנה, ופסקת כי הקונה מקבל את החלק הפחות טוב? 
תשובת רבי יוחנן קצת ''מציקה'' בפתיח שלה: אדאכלת כפנייתא בבבל - תרגימנא מסיפא. אמר לו רבי יוחנן: בזמן שאתה אכלת תמרים בבבל, ''תרגמנו'' [הסברנו] את הרישא של המשנה בעזרת הסיפא. כמתואר מיד:
חציה בדרום אני מוכר לך - משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום. ואמאי משמנין ביניהן והא חציה בדרום? אמר ליה: אלא לדמי, הכי נמי - לדמי:
בסיפא מדובר שהמוכר ציין כי החצי הנמכר הוא בדרום – אומרת המשנה גם כאן כי ''משמנין'' [מחלקים] ביניהם והוא מקבל בדרום. מעיר רבי יוחנן: מדוע צריך לומר כי משמנין את השדה, הרי הוא חייב לתת לו את החלק הדרומי בכל מקרה? אלא מסיק רבי יוחנן: כוונת הסיפא שיש לשום [להעריך] את החלק הדרומי, ואת השווי שלו נותן המוכר לקונה – אבל מתוך החלק הגרוע של השדה. מתוך שהעמדנו את הסיפא בשומה, אנו מעמידים גם את הרישא בשומה. 
 

מהו המסר?

רבי יוחנן שהיה אמורא ארץ ישראלי, מתייחס קצת בזלזול לרבי חייא אשר למד בבבל. רבי יוחנן אומר, כי רבי חייא אכל תמרים, עובדה אשר מנעה ממנו לחשוב ולראות את כל המשנה, ולהסיק מהסיפא במה עוסקת הרישא.   רבי חייא היה גם תלמידו של רבי יוחנן, לכן כנראה ''הרשה לעצמו'' רבי יוחנן לדבר כך אל רבי חייא.
בדחילו ורחימו, נעיר ונאמר, כי אולי כדאי ועדיף להוכיח גם תלמיד בצנעה, ללא קהל מאזינים, אשר שומע את התוכחה הקשה, ומרגיש את תחושת הבושה של הרב המוכח.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]