הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי יוחנן וריב"ל - כמי ההלכה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא צו ע"א
... ועל היין שהקרים, ועל תבשיל שעברה צורתו - אומר שהכל נהיה בדברו! אמר רב זביד: מודה רב יהודה בפורצמא דמיזדבן אקרנתא.
א"ל אביי לרב יוסף: הא רב יהודה, הא רב חסדא, מר כמאן סבירא ליה?
א"ל: מתניתא ידענא,
דתניא: הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך, ואחר כך נמצאת חומץ - כל ג' יום ודאי, מכאן ואילך ספק.
מאי קאמר?
א"ר יוחנן, ה"ק: כל ג' ימים הראשונים ודאי יין, מכאן ואילך ספק;
מאי טעמא?
חמרא מעילאי עקר, והאי טעימיה ולא עקר,
אם תמצא לומר בתר דטעימיה עקר, הוה ריחא חלא וטעמיה חמרא,
וכל ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חמרא.
ורבי יהושע בן לוי אמר: כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ, מכאן ולהלן ספק; מאי טעמא?
חמרא מתתאי עקר, ואימור עקר ולאו אדעתיה,
ואם תמצא לומר מעילאי עקר והא טעימיה ולא עקר,
דלמא בתר דטעימיה עקר, הוה ריחיה חלא וטעמי' חמרא,
וריחיה חלא וטעמיה חמרא - חלא.
דרומאי מתנו משמיה דר' יהושע בן לוי: ראשונים ודאי יין, אחרונים ודאי חומץ, אמצעיים ספק...
מבנה הסוגיה:
1.
אמר רב יהודה: יין הנמכר בחנות - מברכין עליו בורא פרי הגפן;
ורב חסדא אמר: גבי חמרא דאקרים למה לי!
לפי רב יהודה יין גרוע שנמכר בחנות - יין קוסס - מברכים עליו בורא פרי הגפן כיון שטעמו הוא טעם של יין, למרות שריחו כחומץ.
ורב חסדא חולק - מברכים עליו "שהכל" בגלל שריחו כחומץ.
2.
הגמרא מקשה על רב יהודה:
מיתיבי: על הפת שעפשה, ועל היין שהקרים, ועל תבשיל שעברה צורתו - אומר שהכל נהיה בדברו!
2.1
רב זביד מיישב:
אמר רב זביד: מודה רב יהודה בפורצמא דמיזדבן אקרנתא.
בברייתא מדובר ביין גרוע מאד - כזה שנמכר רק בקרנות רחוב.
3.
א"ל אביי לרב יוסף: הא רב יהודה, הא רב חסדא, מר כמאן סבירא ליה?
אביי שואל את רב יוסף - כמי הלכה?
3.1
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרי: "רב יהודה ורב חסדא הלכה כר' יהודה. דגדול מרב חסדא הוה, כ"מ פי"ג מהלכות שחיטה הלכה ה'".
אם רב יוסף ואביי הכירו את הכלל הזה מדוע הם לא הכריעו בפשטות כרב יהודה.
3.2
אולי בגלל ההמשך, שהם ידעו שיש חכמם נוספים שנחלקו בעניין זה.
4.
תשובת רב יוסף:
א"ל: מתניתא ידענא,
דתניא: הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך, ואחר כך נמצאת חומץ - כל ג' יום ודאי, מכאן ואילך ספק.
מאי קאמר?
א"ר יוחנן, ה"ק: כל ג' ימים הראשונים ודאי יין, מכאן ואילך ספק;
מאי טעמא?
חמרא מעילאי עקר, והאי טעימיה ולא עקר,
אם תמצא לומר בתר דטעימיה עקר, הוה ריחא חלא וטעמיה חמרא,
וכל ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חמרא.
לפי רבי יוחנן כל שריחו חומץ וטעמו יין נחשב יין. גם לעניין תרומות ומעשרות וגם לעניין ברכת בורא פרי הגפן
4.1
אלה שני תחומים שונים בהלכה. דיני ברכות - ענייני "אורח חיים", ותרומות ומעשרות - ענייני "יורה דעה" - איסור והיתר. שניהם אמנם מוגדרים כ"בין אדם למקום".
4.2
אבל לגבי מקח וממכר [=בין אדם לחברו] - הסוגיה הקודמת - הולכים אחר כוונת בני אדם, ואם התכוונו ליין יפה לא יכול המוכר לתת לקונה יין קוסס, אעפ"י שלעניין מצוות הוא נקרא יין.
ראה שוטנשטיין, הערה 6
5.
ריב"ל חולק:
ורבי יהושע בן לוי אמר: כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ, מכאן ולהלן ספק; מאי טעמא?
חמרא מתתאי עקר, ואימור עקר ולאו אדעתיה,
ואם תמצא לומר מעילאי עקר והא טעימיה ולא עקר,
דלמא בתר דטעימיה עקר, הוה ריחיה חלא וטעמי' חמרא,
וריחיה חלא וטעמיה חמרא - חלא.
לפי ריב"ל הולכים אחר הריח ולא לפי הטעם.
6.
"גירסא" אחרת בדברי ריב"ל:
דרומאי מתנו משמיה דר' יהושע בן לוי: ראשונים ודאי יין, אחרונים ודאי חומץ, אמצעיים ספק.
הא גופא קשיא, אמרת: ראשונים ודאי יין, אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חמרא,
והדר אמרת: אחרונים ודאי חומץ, אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חלא!
כגון דאשתכח חלא סיפתקא, דאי לאו דעקר תלתא יומי - לא הוה משתכח חלא סיפתקא.
דעה זו כשיטת רבי יוחנן - שהולכים אחר העם.
7.
הגמרא שואלת כמי ההלכה - כמי הכריע רב יוסף:
כמאן פשט ליה?
8.
נחלקו בכך אמוראים :
פליגי בה רב מרי ורב זביד,
חד אמר: כרבי יוחנן,
וחד אמר: כרבי יהושע בן לוי.
האם שני האמוראים הנ"ל נחלקו בעצמם כמי ההלכה, או שהם נחלקו "רק" לגבי מה פסק - מבחינה עובדתית - רב יוסף.
9.
לפי הדיון בפרשנים ובפוסקים משמע שהם לא הכריעו על פי כלל הכרעתי בין רב מרי ורב זביד, וגם לא לפי הדיון [לא מדובר במחלוקת] בין אביי ורב יוסף.
10.
גם במסכת עבודה זרה דף סו יש דיון על ריח וטעם של יין - מה קובע?
בגמרא:
חלא דחמרא וחלא דשיכרא, וחמירא דחיטי וחמירא דשערי –
אביי אמר: בנותן טעם, בתר טעמא אזלינן, והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם;
ורבא אמר: במשהו, בתר שמא אזלינן, והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי, והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי, וה"ל מין במינו, וכל מין במינו במשהו.
אמר אביי: מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן?
דתניא: תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד או מין ג' - אסורין ומצטרפין,
ואמר חזקיה: הכא במיני מתיקה עסקינן, הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה;
אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן, כולי חד טעמא הוא, אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן, האי שמא לחוד והאי שמא לחוד.
ורבא אמר לך:
הא מני? ר"מ היא;
דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי מאיר: מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה? שנאמר: +דברים יד+ לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.
לפי אביי הולכים לפי הריח, ולפי רבא - לפי הטעם.
11.
תוספות מסכת עבודה זרה דף סו עמוד א:
ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא - תימה דקשה הלכתא אהלכתא
דקי"ל כרבא לגבי אביי
וקי"ל כר' יהושע בן לוי נמי דאמר פרק המוכר פירות (ב"ב דף צו.) דריחיה חלא וטעמא חמרא חלא ור' יוחנן אמר דריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא (כרב כהנא)
כלומר, קיימת סתירה:
לפי הסוגיה במסכת עבודה זרה יש לפסוק כרבא - הולכים לפי הטעם - נגד אביי [על פי הכלל ההכרעתי ביניהם].
ולפי הסוגיה במסכת בבא בתרא דף צו צריך לפסוק כריב"ל - שהולכים לפי הריח - נגד רבי יוחנן [על פי הכלל ההכרעתי ביניהם].
12.
עונה תוס':
וי"ל דהתם איכא לישנא אחרינא ודרומאי מתני איפכא דר' יוחנן אמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא
ורבי יהושע בן לוי אמר חמרא כרבא דהכא
ומכאן נראה דמותר לקדש בע"ש על היין שריחו חלא וטעמיה חמרא.
תוס' מתרץ, שרבא סובר כמו ה"איכא דאמרי" בסוגייתנו- בבא בתרא דף צו, שריב"ל הוא זה, שסובר - כרבי יוחנן וכרבא - שכל שריחו חומץ וטעמו יין – יין הוא.
12.1
וכן בתוס'
תוספות מסכת בבא בתרא דף צו עמוד א:
דרומאי מתנו - פירש רבינו שמואל דהלכה כר' יוחנן דקיימי דרומאי כוותיה וכן נראה דרבא נמי קאי כוותיה בפרק בתרא דע"ז (עבודה זרה דף סו: ושם. ד"ה ורבא) שהבאתי לעיל.
13.
ויש להעיר על דברי תוס': לכאורה אם יש מחלוקת בין רבי יוחנן וריב"ל – דור ראשון לאמוראים, וכמו כן יש מחלוקת באותו נושא בין אביי ורבא – דור רביעי לאמוראים, הסברא אומרת שצריכים להתחשב במחלוקת ה"אחרונה" שבין אביי לרבא, כי שניהם נחשבים "בתראי" לעומת רבי יוחנן וריב"ל.
ותוס' לא סובר כך, שהרי הוא טוען שיש סתירה להלכה בין שתי הסוגיות, ואם נפסוק כרבא בסוגיה במסכת עבודה זרה יש סתירה לפסיקה כריב"ל בסוגיה במסכת בבא בתרא, והתוס' הרי הסביר שאין סתירה!
13.1
מדוע תוס' לא אמר שאם הלכה בסוגייה במסכת עבודה זרה היא כרבא הרי שממילא לא תהיה הלכה כריב"ל - במסכת בבא בתרא - כי רבא הוא "בתראי" לעומת ריב"ל? [וכמו שתוס' עצמו אמר לעיל - שם, במסכת עבודה זרה - לגבי חזקיה]
14.
רא"ש מסכת בבא בתרא פרק ו סימן ח:
איבעיא להו כמאן פשט ליה פליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר כר' יוחנן וחד אמר כריב"ל ופסק רשב"ם הלכה כרבי יוחנן משום דרומאי משמיה דריב"ל סברי כוותיה ואביי ורבא פליגי ביה נמי בפרק [השוכר] (מסכת ע"ז דף סו ב) אביי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא ורבא סבר חמרא וקי"ל הלכתא כרבא לגבי אביי:
כדברי התוס'.
15.
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה יז:
יין שריחו ריח החומץ וטעמו טעם יין ב מקדשין עליו, וכן יין מזוג, ויין צמוקים מקדשין עליו והוא שיהיו צמוקים שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותן יצא מהן דבשן, וכן יין חדש מגתו מקדשין עליו, וסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו בשעתו, ג מדינה שרוב יינה שכר אף על פי שהוא פסול לקידוש ד מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר המדינה.
15.1
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כט הלכה יז:
[ב] כרבי יוחנן דאמר פרק המוכר פירות ריחא חלא וטעמא חמרא חמרא וכן סובר רבא בפ' בתרא דע"ז וכן פירש רשב"ם ור"י דקיימין דרומאי כוותיה ודלא כריב"ל דאמר חלא ע"כ:
כנ"ל - כדברי התוס' - לגבי קידוש.
16.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ה הלכה כד:
הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתננה לכהן, ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ, מעת שבדקה תחלה עד ג' ימים ודאי יין וכל יין שחשב אותן הימים שהתרומה שלו בחבית זו הרי הוא מתוקן, מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שנייה.
16.1
ר"י קורקוס הלכות תרומות פרק ה הלכה כד:
... ופסק רבינו כרבי יוחנן וכן פסק רשב"ם וכן פסקו בתוספות ואף על גב דבכל דוכתא קי"ל כריב"ל לגבי ר' יוחנן מ"מ הכא כרבי יוחנן קי"ל דהא דרומאי מתנו משמיה דריב"ל כר' יוחנן
וגם בפרק אין מעמידין נחלקו אביי ורבא בריחיא חלא וטעמיה חמרא
וקי"ל כרבא דאמר חמרא הוי הילכך הלכה כרבי יוחנן וטעם ברייתא זו נתבאר בסמוך.
כנ"ל - כדברי התוס' - לגבי תרומות ומעשרות.
