מנות קטנות / רפי זברגר

קידושין ו ע"א
 

הקדמה

אנו עוסקים בדף זה ב''לשונות קידושין''. אילו לשונות נחשבות כטובות ותקפות, כך שאם הבעל ישתמש בהן כדי לקדש את האשה, היא אמנם תהיה מקודשת, ואילו לשונות לא טובים ולא תקפים.
 

הנושא

הגמרא מביאה תוספתא, ובה מפורטות שישה לשונות ''טובים'' של קידושין:
הרי את אשתי, הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי - מקודשת; הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי - מקודשת.
כלומר, אם הבעל נותן לאשה כסף או שווה כסף ואומר לה הרי את אשתי , או הרי את ארוסתי או אחד משאר הלשונות הללו – האשה מקודשת.
מיד שואלת הגמרא שאלה על מבנה התוספתא: וליתנינהו [ללמוד] כולהו כחדא [כולם כאחד]– מדוע מחלקים את התוספתא לשניים? מדוע לא אמרו את כל ששת המקרים יחדיו, אלא חלקו לשתי קבוצות של שלשה מקרים כל אחד בנפרד?
הגמרא עונה: תלת תלת שמעינהו וגרסינהו - כך למד החכם של המשנה: כל שלשה בקבוצה, וכך גם לימד אותנו.
 

מהו המסר?

הגמרא משאירה אותנו עם התשובה לעיל, אך לא מסבירה לנו מדוע באמת למד כך החכם? מדוע כאשר למד החכם, לא למד את כל ששת המקרים יחדיו? נראה כי אפשר ללמוד מכך שיעור דידקטי. כאשר לומדים, וכאשר מלמדים יש לחלק את הלימוד למנות קטנות, כך שייקלטו באוזני השומע, ויוכל גם להפנים אותם ולזכור להמשך הדרך. אם מעמיסים יותר מידי חומר בפעם אחת, התלמיד לא קשוב ולכן גם החומר לא נקלט. הדבר נכון בכל שיעור, בכל חומר נלמד ובכל כתה וגיל. כמו כן, הדבר נכון בהעברת מסרים בין הורים וילדים. אין ''לשפוך'' את כל אשר על ליבנו על הילד, אך ורק כדי ''לפרוק את המטען'' שלנו. יש לומר דבר אחד, שניים או מקסימום שלשה, לבדוק שאמנם המסרים נקלטו והופנמו, ורק לאחר מכן ניתן להמשיך הלאה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]