דרכים ודברים / רפי זברגר

קידושין ג ע"א
 

הקדמה

בדף הקודם למדנו, כי המלה דרך יכולה להיות בלשון זכר או בלשון נקבה בהתאם להקשר שלה. בדף שלנו שואלת הגמרא מספר פעמים, מדוע לא נקטנו לשון ''פשוטה'' יותר, בלשון "דבר" במקום "דרך". למשל במשנה שלנו: במקום לומר האשה נקנית בשלש דרכים , נכתוב: האשה נקנית בשלשה דברים. ואז, לא נצטרך לבחון מהו ההקשר, אלא תמיד יהיה בלשון זכר [דבר הוא מלשון זכר].
 

הנושא

נתמקד בשאלה האחרונה בנושא, המצטטת משנה מהמסכת שלנו בדף ט: זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. כזכור, בתחילת מסכת גיטין היו דיונים רבים לגבי הצורך של עדים המביאים גט מחו''ל [בלשון המשנה: מדינת הים] להעיד כי הגט נכתב ונחתם בפניהם. המשנה המצוטטת לעיל, פוסקת כי החובה של העדים לומר ''בפני נכתב ובפני נחתם'' הוא גם על עדים המביאים ''גט שחרור'' לעבד מחו''ל לארץ. גם פה שואלת הגמרא את השאלה: מדוע המשנה נקטה בלשון דרכים, ולא בלשון דברים?
בתירוץ, קובעת הגמרא כלל: כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים, וכל היכא דליכא פלוגתא תני דברים.
נסביר את התשובה לפי פירוש רש''י על המקום: במקום שיש חלוקה פנימית בין הדברים, בחלק עושים כך ובחלק אחר עושים אחרת – אזי נוקטים בלשון ''דרך''. לעומת זאת, אם אין חילוקים פנימיים, נוקטים לשון ''דבר''. לאור כלל זה ברור מדוע המשנה שלנו נוקטת האשה נקנית בשלש דרכים כי יש אופנים שהאשה אינה נקנית על ידם (כגון ''חופה''), וכן במשנה שציטטנו מדף ט' על ההשוואה בין גט אשה לגט שחרור של עבד בצורך לומר ''בפני נכתב ובפני נחתם'' נאמרת בלשון ''דרך'', מכיוון שיש דברים שאין גט אשה שווה לגט שחרור של עבד. הוכחה נוספת לתירוץ זה מסיפא של משנה שהוזכרה לעיל: אתרוג שווה לאילן לכל דבר. אנו רואים שב''השוואה מוחלטת'' משתמשים בלשון דבר ולא בלשון דרך. 
 

מהו המסר?

ייתכן להסביר את הקביעה כי ''דרך'' משמש במקום שיש חלוקה היא בקביעה כי "דרך" משמש בעברית, גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה. מתי בכל אופן נחליט לומר דרך זכר ומתי נקבה? אומרת הגמרא בדף הקודם: תלוי באיזה הקשר מדובר: אם הנושא הוא ''זכר'' גם השימוש של המלה דרך תהיה בלשון זכר, וכן ההיפך בנקבה.
הדבר הנכון הוא, להשתמש בדרך הנכונה, ובעיתוי המתאים ביותר.
 

המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]