סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

נזק בלתי הפיך / רפי זברגר

בבא קמא ג ע"א 

 

הקדמה

בדף הקודם הגדרנו את ארבע אבות נזיקין, והוספנו כי לכל ''אב נזיקין'' יש ''תולדות'' הנובעות ישירות מן האב.
מצאנו ''אבות ותולדות'' בעוד שני מקומות: הלכות שבת, והלכות טומאה. בכל אחת משני מקומות אלו, הסבירה הגמרא את היחס בין אב לתולדה שלו. לגבי היחס בין אב ותולדה, אצלנו בדיני נזיקין, אמר רב פפא בתחילת הדף:
יש מהן כיוצא בהן, ויש מהן לא כיוצא בהן. כלומר, ישנם מקרים בהם התולדות הם כמו האבות, וישנם מקרים שלא.
הגמרא מחפשת במהלך רוב הדף שלנו, את המקרה, עליו נוכל ליישם את סוף דברי רב פפא, שהתולדה איננה כמו ה''אב''. 
 

הנושא

הגמרא מביאה שני פסוקים ללמוד מהם דין ''רגל'':
1. כִּ֤י יַבְעֶר אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת בְּעִיר֔וֹ וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר ... (שמות כ"ב, ד')
2. ... מְשַׁלְּחֵ֥י רֶֽגֶל הַשּׁ֖וֹר וְהַחֲמֽוֹר (ישעיהו ל"ב, כ')
הגמרא דנה בצורך של הפסוק השני, ואומרת שבלעדי הפסוק השני היינו מייחסים לשני הפעלים בפסוק הראשון ( וְשִׁלַּח֙, וּבִעֵ֖ר) את אב מלאכה ''שן''. היינו יכולים לומר כי התורה מציינת פעמיים את אב המלאכה ''שן'' בגלל שיש שני מצבים של נזק ע''י השן של הבהמה: 
1. "דמכליא קרנא" – כאשר הבהמה אוכלת את ה''דבר הניזק'' ולא נשאר ממנו שום דבר.
2. ''דלא מכליא קרנא'' – כאשר הבהמה משתמשת אמנם בשיניה, אך לא אוכלת את כל הניזק, אלא משאירה ממנו.
  

מהו המסר?

מן העובדה שאנו מחייבים ב''שן'' גם על נזק שאינו "מכלה את הדבר הניזק", לומדים כי ניתן להזיק, אך "להשאיר את הניזק בחיים''. צריך לזכור כי לפעמים, במקרים אלו, שהניזק נשאר בחיים, הנזק הוא אף יותר גדול ויותר "משמעותי".
לכן, רצוי וכדאי מאוד לשים לב היטב, שלא לגרום שום נזק, גופני או נפשי לאדם אחר, גם אם ''לא גמרנו אותו'', והוא נשאר בחיים. הצלקת שאדם יכול לשאת, כאשר הזיקו לו בעבר, יכולה להישאר למשך כל חיו. מן העובדה שאנו מחייבים ב''שן'' גם על נזק שאינו "מכלה את הדבר הניזק", לומדים כי ניתן להזיק, אך "להשאיר את הניזק בחיים''. צריך לזכור כי לפעמים, במקרים אלו, שהניזק נשאר בחיים, הנזק הוא אף יותר גדול ויותר "משמעותי".
לכן, רצוי וכדאי מאוד לשים לב היטב, שלא לגרום שום נזק, גופני או נפשי לאדם אחר, גם אם ''לא גמרנו אותו'', והוא נשאר בחיים. הצלקת שאדם יכול לשאת, כאשר הזיקו לו בעבר, יכולה להישאר למשך כל חיו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר