אומנות הוויכוח / רפי זברגר

בבא קמא ב ע"ב 

הקדמה

אנו פותחים היום את ''סדר נזיקין'' [המשניות והגמרא מחולקות לששה סדרים, כאשר ''נזיקין'' הוא הסדר הרביעי], במסכת הראשונה בסדר ''בבא קמא'' [תרגום: שער ראשון]. הגמרא עוסקת ב''שער'' זה בדיני נזיקין. המשנה הראשונה הפותחת את המסכת קובעת כי ישנם: ארבעה אבות נזיקין [ארבעה ''דפוסים'' של המזיק], ומייד מפרטת אותן:
1. שור – אם הבעל חי של מישהו מזיק לאדם אחר. יש שלוש "אפשרויות" של נזק זה:
  a. קרן – השור הזיק בקרנו 
  b. רגל – השור הזיק ''דרך הילוכו''
  c. שן – השור הזיק ע''י ''אכילת'' השור [יש שיטה המייחסת "שן" ל''מבעה'' (ה''דפוס'' השלישי לקמן)]
2. בור – אדם פתח בור [או נזק אחר] ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור של אדם אחר.
3. מבעה – יש דיון בגמרא על הגדרת נזק זה.
4. הבער – אדם מבעיר אש בשדהו והיא מתפשטת לשדה חבירו ומזיקה לו. 
הגמרא מתמקדת במילה ''אבות נזיקין'' ומסיקה, שאם המשנה נקטה מילה ''אבות'' כנראה שיש גם ''תולדות''. כלומר, יש סוג נזק ''בסיסי'' או נזק ''ראשי'', אבל יש לו גם ''בנים'' או בלשון הגמרא ''תולדות'' הנגזרים ממנו, וגם הם מהווים סוג של נזק אשר חייבים עליו. הגמרא ''מזכירה'' לנו כי גם במסכת שבת למדנו מונח זה של ''אבות'', וכך לומדת המשנה במסכת שבת (ע''ג.): אבות מלאכות ארבעים חסר אחת – כלומר יש שלושים ותשעה ''אבות מלאכה'' האסורים בשבת. הגמרא ממשיכה לדון, מהו ההבדל בין ''אב'' ל''תולדה'', וקובעת כי לגבי העונש לאדם העובר על העבירה אין הבדל בין ''אב'' ל''תולדה'', אלא רק אם האדם עבר שתי עבירות ביחד: אם שתי העבירות ''אבות'' או שתי העבירות ''תולדות'' הרי חייב על שתיהן, אך אם עבירה אחת מוגדרת כ''אב'' והשנייה ''תולדה'' של אותו ''אב'' הרי הוא חייב רק על עבירה אחת. 
 

הנושא

בהמשך, מצטטת הגמרא את המקורות מן התנ''ך של קרן, שן ורגל שהם ''תחת'' ''שור'' במשנה. 
לאחר הבאת פסוקים של ''קרן'', שואלת הגמרא: תולדה דקרן מאי היא? כלומר: מהם הדוגמאות של תולדות ל''קרן''? כפי שלמדנו, לכל אב ישנם ''תולדות'' שהם מצבים דומים למצב של ''האב'' אך מכונים ''תולדות''. 
הגמרא ענתה: נגיפה [דחפה בגופה והזיקה], נשיכה, רביצה [רובצת בדרך על כלים ומזיקה להם] ובעיטה [שוברת כלים תוך כדי בעיטות]. 
ממשיכה הגמרא ושואלת על הפסוקים: מאי שנא גבי אדם דכתיב ''כי יגח'', ומאי שנא גבי בהמה דכתיב ''כי יגוף''? כלומר, לא ברור לגמרא מדוע בפסוק העוסק באדם הניזוק נאמר פועל של נגיחה [וְכִֽי יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת אִ֪ישׁ א֥וֹ אֶת אִשָּׁ֖ה.. (שמות כ"א, כ"ח)] ואילו בפסוק העוסק בנגיחת שור אחד את רעהו, משתמשת התורה בפועל יגף [וְכִֽי יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר אִ֪ישׁ אֶת שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת (שמות כ"א, ל"ה)]. "נגיחה" היא מכה ''חזקה'' בקרן השור, לעומת ''נגיפה'' שהיא ''דחיפת הגוף''. 
עונה הגמרא: אדם דאית ליה ''מזלא'' כתיב ''כי יגח'', בהמה דלית ליה ''מזלא'' כתיב ''כי יגוף'' - לאדם שיש לו ''מזל'' משתמשים בפועל ''נגיחה'' לעומת בהמה שאין לה ''מזל'' משתמשים בפועל ''נגיפה''. 
לפי רש''י, ''מזל'' הינו ה"תבונה לשמור על גופו'', ולכן – אדם, שיש לו יכולת זו, צריך שהשור ''יגח'' אותו בחוזקה כדי להזיקו, לעומת בהמה, שאין לה תבונה, מספיקה ''נגיפה'' פחות חזקה כדי להזיקה.  
 

מהו המסר?

למדנו שכדי להזיק לאדם "שיש לו תבונה", צריך לבצע ''פעולה חזקה''. נלמד מכאן, שני לימודים לשני כיוונים:
1. כדאי ורצוי להיות ''נבון'' כדי להיות יותר ''חסין'' ופחות חשוף לפגיעות. ללמוד, לדעת, להשכיל ולהבין – זו מתכונת "להישרדות" גבוהה יותר.
2. כדי לתת מכה ''לאדם נבון'', צריך לתת ''מכה חזקה''. בדיונים ובוויכוחים אשר אנו מנהלים עם אנשים ''חזקים ואיתנים'' בדעתם, יש להצטייד בטענות חזקות ומוצקות.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]